תורה תמימה על איכה א׳

1 סנהדרין פתח ↗

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן מִין הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה״ – אָן נָטָה לִבֶּךָ? רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מוֹשֵׁךְ בְּעׇרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״.

1 שבת פתח ↗

שֶׁמֶן שֶׁל בַּדָּדִין וּמַחְצָלוֹת שֶׁל בַּדָּדִין — רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. הָנֵי כְּרָכֵי דְזוּזֵי — רַב אָסַר וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ, וְתַרְנְגוֹלֶת לְבֵיצָתָהּ, וְתוֹרֵי דְרִידְיָא, וְתַמְרֵי דְעִיסְקָא — רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר. וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

2 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

כל רעיה בגדו בה. זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב"ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה', והיה היכל קורא על עצמו קינה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, וכתיב מגיד מראשית אחרית. כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב"ה שמותן, מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו' וכתיב גת דרך ה' לבתולת וגו', ונכנסו כלם לירושלים ונבלעו החומות, הה"ד היה ה' כאויב בלע ישראל וגו', ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקבב"ה לגבריאל ומיכאל ואמר לה מי חביב עליכם כו' כדלעיל. אמר לו הקב"ה לירמיה לך והנבא על ישראל, והיה משיב לפני הקב"ה נער אנכי לא ידעתי דבר שאתה רוצה שאלך ואתנבא על ישראל נבואה קשה, עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, מיד קבל נבואה וסבור היה ירמיה שאינו מתנבא אלא על עו"א, וכיון שקבל עליו ירמיה נבואה מיד אמר לו הקב"ה קח את כוס היין החמה, מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מידו, וסבור היה ירמיה שאינו משקה אלא לעו"א, שכך אמר לו הקב"ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקין אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש המדינות והשקה תחלה ירושלים היא מסבה בראש המדינות, משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל בה והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקב"ה השקה את ירושלים, אמר לפניו רבש"ע לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך עכשו תחלת נבואתי באומה שלי פתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל, אמר לו הקב"ה כבר קבלת ואי אתה יכול לחזור, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה, וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק וקובל קינה איכה ישבה בדד, באותה שעה אמר לו הקבב"ה מה אתה עומד, מיד פתח ואמר כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה, לומר לך כל זמן שישראל שרויים בצער אף הקב"ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם צר ומלאך פניו הושיעם, באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי, אמר ירמיה לפני הקב"ה מי פותח על ישראל קינה אתה פותח או מלאכי השרת פותחים, אמר הקב"ה אני פותח תחלה, מיד פתח הקב"ה ואמר אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם ואין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי, ומלאכי השרת עונים אחריו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבבכיון, באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הה"ד על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי:

2 עבודה זרה פתח ↗

אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״. אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָמַקּוּ כׇּל צְבָא הַשָּׁמַיִם״.

3 יומא פתח ↗

״וַיִּשְׁטְחוּ״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי ״וַיִּשְׁטְחוּ״, אֶלָּא ״וַיִּשְׁחֲטוּ״ — מְלַמֵּד שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שְׁחִיטָה. ״שָׁטוֹחַ״, תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: אַל תִּיקְרֵי ״שָׁטוֹחַ״, אֶלָּא ״שָׁחוּט״, מְלַמֵּד שֶׁיָּרַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמָּן דָּבָר שֶׁטָּעוּן שְׁחִיטָה. אָמַר רַבִּי: וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל הַיָּם עוֹף כָּנָף״.

3 שבת פתח ↗

וּמְנָלַן דְּהָא דְּקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּחַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא מִילְּתָא הִיא? דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״ — גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים לֹא תַסִּיג. מַאי ״גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ״, אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא יוֹשְׁבֵי רָקִיעַ נִינְהוּ?! אֶלָּא שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בְּיִשּׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מְלֹא קָנֶה זֶה לְזַיִת, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִתְאֵנִים. וְ״חֹרִי״ — שֶׁמְּרִיחִים אֶת הָאָרֶץ. וְ״חִוִּי״, אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִין אֶת הָאָרֶץ כְּחִוְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: ״חֹרִי״ — שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין מִנִּכְסֵיהֶן.

4 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים, אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָה שֶׁל מַיִם. וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לַגּוּמָּא כׇּל עִיקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גּוּמָּא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא

4 מנחות פתח ↗

וְתַמְנֵי סְרֵי דְּקָנִים, הָא עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין. כַּפְתּוֹרִין נָמֵי אַחַד עָשָׂר כַּפְתּוֹרִין: תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים, וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר וְכַפְתֹּר, הָא חַד סָר. אֶלָּא פְּרָחִים תִּשְׁעָה מְנָלַן? פְּרָחִים תְּרֵי דִּידַהּ, וְשִׁשָּׁה דְּקָנִים – תְּמָנְיָא הָווּ! אָמַר רַב שַׁלְמָן: כְּתִיב ״עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא״. אָמַר רַב: גּוֹבְהָהּ שֶׁל מְנוֹרָה תִּשְׁעָה טְפָחִים. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא לְרַב: אֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי מְנוֹרָה וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ? כִּי קָאָמֵינָא מִשְּׂפַת קָנִים וּלְמַעְלָה. כְּתִיב: ״וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִכְלוֹת זָהָב״. מַאי ״מִיכְלוֹת זָהָב״? אָמַר רַב אַמֵּי: שֶׁכִּילַּתּוּ לְכׇל זָהָב סָגוּר שֶׁל שְׁלֹמֹה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכׇל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָהּ אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה״! זָהָב סָגוּר קָא אָמְרִינַן. וּמִי חֲסַר כּוּלֵּי הַאי? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַעֲשֶׂה וְהָיְתָה מְנוֹרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה בְּדִינַר זָהָב קוּרְדְיָקֵינִי, וְהִכְנִיסוּהָ שְׁמוֹנִים פְּעָמִים לְכוֹר, וְהֶעֱמִידוּהָ עַל כִּכָּר. כֵּיוָן דְּקָאֵי קָאֵי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה״, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״ שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשָׂיו מִמָּקוֹם טָהוֹר? אֶלָּא טָהוֹר – מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא, הָכָא נָמֵי טְהוֹרָה – מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה. בִּשְׁלָמָא הָתָם, כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר״, מִכְּלָל שֶׁהוּא טָמֵא? כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת הוּא, וְכׇל כְּלִי עֵץ הֶעָשׂוּי לְנַחַת אֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים, וּמַרְאִים לָהֶם לֶחֶם הַפָּנִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ חִיבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם. מַאי חִיבַּתְכֶם? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִילּוּקוֹ כְּסִידּוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ״. אֶלָּא הָכָא, ״טְהוֹרָה״ מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה? פְּשִׁיטָא, כְּלֵי מַתָּכוֹת נִינְהוּ, וּכְלֵי מַתָּכוֹת מְקַבְּלִין טוּמְאָה! אֶלָּא, שֶׁיָּרְדוּ מַעֲשֶׂיהָ מִמְּקוֹם טׇהֳרָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָרוֹן שֶׁל אֵשׁ וְשֻׁלְחָן שֶׁל אֵשׁ וּמְנוֹרָה שֶׁל אֵשׁ יָרְדוּ מִן הַשָּׁמַיִם, וְרָאָה מֹשֶׁה וְעָשָׂה כְּמוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּרְאֵה וַעֲשֵׂה כְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מׇרְאֶה בָּהָר״. אֶלָּא מֵעַתָּה, ״וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הׇרְאֵיתָ בָּהָר״, הָכִי נָמֵי? הָכָא כְּתִיב ״כְּמִשְׁפָּטוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״כְּתַבְנִיתָם״. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פְּסִיקְיָא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה, דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁין לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבָּעוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים. מְנוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה״, רֹאשׁ חוֹדֶשׁ – דִּכְתִיב: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, שְׁרָצִים – דִּכְתִיב: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ״. שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקוֹצָהּ שֶׁל יוֹד. וְהָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל אוֹת שֶׁאֵין גְּוִיל מוּקָּף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ – פְּסוּלָה. אָמַר אַשְׁיָאן בַּר נַדְבָּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ פָּסוּל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: לְדִידִי מִפָּרְשָׁה לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה: נִיקַּב תּוֹכוֹ שֶׁל הֵ״י כָּשֵׁר, יְרֵיכוֹ – אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּשִׁיעוּר אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל. אַגְרָא חֲמוּהּ דְּרַבִּי אַבָּא,

4 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״זַרְזִיר מׇתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ״? אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְהִמְתִּין לוֹ פִּנְחָס עַד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ.

5 ילקוט שמעוני על נ"ך פתח ↗

ה' אל באפך תוכיחני, רבי יודן בשם רבי אמי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אע"פ שכתבת כי את אשר יאהב ה' יוכיח אל באפך תוכיחני, ואע"פ שנאמר אשרי הגבר אשר יתיסרנו יה ואל בחמתך תיסרני. אמר רבי יוחנן משל למלך שהיו לו שני קוסטנרין רעים וכל עיר שכועס עליה הוא רודה אותה בהם, פעם אחת מרדה עליו מדינה ובקש לשלוח אותם שני קוסטנרין עליה לרדותה התחילו מבקשים ממנו ואומרים אדוננו ככל רצונך רדה אותנו חוץ מקוסטגרין אלו, כך אמרו ישראל רבש"ע אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, אמר הקב"ה אם כן אף וחמה למה, אמרו לפניו שפוך חמתך אל הגוים, והקב"ה מקבל מהם שנאמר ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים, אבל ישראל מה כתיב בהם לא אעשה חרון אפי, אואומר חמה אין לי. אמר ר' אלעזר משל למה הדבר דומה למלך שכעס על בנו ובידו חרב הנדית ונשבע להכותו על ראשו, חזר ואמר אם אכה אותו אין לו חיים מי יורש מלכותי ולבטל גזרתי אי אפשר, מה עשה המלך הכניס החרב לנרתקה והעבירה על ראש בנו נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל את גזרתו. ר' לוי אמר משל למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה חבלים, אמר המלך אם ילקה בני מאה חבלים כלום יש לו חיים, מה עשה נטל את החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזרתו, ורבנן אמרין נטל את החבל ותלאו בצוארו. רבי הונא אמר משל למלך שכעס על בנו ולפניו אבן גדולה ונשבע שהוא זורק בו על בנו, אמר המלך אם זורקו אני על בני אין לו חיים, מה עשה כתתו ועשאו צרורות קטנות והיה זורק בו אחד אחד נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזרתו. חנני ה' כי אמלל אני, משל לאדם שתפסוהו לסטים והיה כל אחד מתעולל בהכאתו יש מהם בעצים ויש מהם באבנים ויש מהן באגרופין, וכשהניחוהו הגיע לביתו עלה למטה ואמר יבשו עצמותי, כך היו משעבדין לשיראל בכל מלכות ומלכות בכל מיני גזרות ושעבודים. נפשי נבהלה מאד ואתה ה' הבטחתני עמו אנכי בצרה. מהו עד מתי, אמר רב כהנא משל לחולה שהיה מתרפא ע"פ רופא והיה מקוה מתי יבוא בארבע שעות או בה', בא ששית ולא בא, עשירית ולא בא, עם דמדומי המה שרי ממשמש ואתי, אמר לו אם ישהה עוד צבחר נפשי נפקת, כך אמר דוד ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי שאתה הוא הרופא ושהית לבוא אלי. יגעתי באנחתי אשהה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה, אמר רב אפילו בחליו של דוד קיים י"ח עונות:

5 סנהדרין פתח ↗

״וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ״, אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִשָּׁה שֶׁבּוֹכָה עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ״. ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״, אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמֵּיצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם״. אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמֵּצִיק לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עָיֵף.

5 מדרש תהילים פתח ↗

דבר אחר למנצח על השמינית. על ארבע מלכיות שהם שמונה ואדום היא השמינית. הדא הוא דכתיב דניאל ב לב ראשיה די דהב טב ידוהי ודרעוהי תרין. מעוהי וירכתיה תרין. שקוהי תרין. ורגלוהי תרין. הרי שמונה שהן ארבעה. בבל וכשדים מדי ופרס ויון ומקדון אדום וישמעאל. הרי שמונה מלכיות. לכך נאמר על השמינית. רבי איבו אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אנו מקלסין אותך בשעה שאתה מציל אותנו משמונה מלכיות שנאמר ישעיה יא יא והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות. וגו' לכך נאמר על השמינית. ר' יודן בשם ר' אמי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אף על פי שכתוב בי משלי ג יב כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אל באפך תוכיחני. ואף על פי שנאמר תהלים צד יב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה. אל בחמתך תיסרני. א"ר יוחנן משל למלך שהיו לו שני קוסטנרין רעים וכל מדינה שכועס עליה הוא רודה אותה בהן. פעם אחת סרחה עליו מדינתו ובקש לשלוח עליה אותן שני קוסטנרין לרדותה התחילו מבקשין ממנו אדוננו המלך בכל מה שאתה מבקש רדה אותנו חוץ מאלו. כך אמרו ישראל רבונו של עולם אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני. אמר להן אם כן למה לי אף וחימה. אמרו לו יש לך למי לשלוח שם עט ו שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך. ואף הקב"ה מקבל מהם ואומר מיכה ה יד ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים. אבל בישראל מה כתיב הושע יא ט לא אעשה חרון אפי. א"ר אליעזר משל למלך שכעס על בנו ובידו חרב הנדית ונשבע שהוא מעבירה על בנו על ידי שהכעיס לאביו. אמר המלך אם אני מעבירה על צואר בני אין לו חיים ואחר כך מי ירש אותי ומלכותי. וגם כן לבטל את גזירתי אי אפשר. מה עושה המלך הכניס החרב לנרתיקה והעבירה על ראשו. נמצא לא הזיק את בנו וגם כן לא ביטל את גזירתו. ר' חנינא אמר משל למלך שכעס על בנו היתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו. אמר המלך אם אני זורקה בו עוד אין לו חיים. מה עשה המלך כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת. נמצא לא הזיק את בנו ולא ביטל את גזירתו. ורבנן אמרי משל למלך שכועס על בנו ונשבע שהוא מכה אותו מאה חבלים. אמר המלך אם אני מכה אותו עוד אין לו חיים. מה עושה נטל את החבל ונתנה על צוארו. לכך אמר אל בחמתך תיסרני:

6 יומא פתח ↗

כׇּל הֲדָרָהּ״. מַאי: ״כׇּל הֲדָרָהּ״ — חַדְרָהּ. אַתָּה, מַאי אַתָּה אוֹמֵר? אָמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אָרוֹן בִּמְקוֹמוֹ נִגְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וְגוֹ׳״.

6 יבמות פתח ↗

וּמַאי מַשְׁמַע דְּ״הָאֵל״ לִישָּׁנָא דְקָשֶׁה הוּא — דִּכְתִיב: ״וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״.

6 שבת פתח ↗

אָמַר רַב עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה״. מָה אַיִל זֶה, רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּיזּוּ בָּהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה׳ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא״. מַאי ״עַד לְאֵין מַרְפֵּא״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ.

7 שבת פתח ↗

וּמַאי שְׁנָא בִּשְׁעַת לֵידָתָן? אָמַר רָבָא: נְפַל תּוֹרָא — חַדֵּד לְסַכִּינָא. אַבָּיֵי אָמַר: תַּפִּישׁ תֵּירוּס אַמְּתָא, בְּחַד מַחְטְרָא לֶיהֱוֵי. רַב חִסְדָּא אָמַר: שִׁבְקֵיהּ לְרַוְיָא, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נָפֵיל. מָר עוּקְבָא אָמַר: רָעֲיָא חֲגִרָא וְעִיזֵּי רָהֲטָן, אַבָּב חוּטְרָא מִילֵּי, וְאַבֵּי דָרֵי חוּשְׁבָּנָא. רַב פָּפָּא אָמַר: אַבָּב חַנְוָאתָא נְפִישִׁי אַחֵי וּמְרַחֲמֵי, אַבָּב בִּזְיוֹנֵי — לָא אַחֵי וְלָא מְרַחֲמֵי.

8 יומא פתח ↗

כְּאִישׁ הַמְעוֹרֶה בַּלְּוָיָיה שֶׁלּוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל רָאוּ כְּרוּבִים הַמְעוֹרִין זֶה בָּזֶה, הוֹצִיאוּן לַשּׁוּק וְאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל הַלָּלוּ, שֶׁבִּרְכָתָן בְּרָכָה וְקִלְלָתָן קְלָלָה — יַעַסְקוּ בִּדְבָרִים הַלָּלוּ? מִיָּד הִזִּילוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ״.

8 תענית פתח ↗

״הָיְתָה יְרוּשָׁלִַים לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לִבְרָכָה, כְּנִדָּה: מָה נִדָּה יֵשׁ לָהּ הֶיתֵּר — אַף יְרוּשָׁלַיִם יֵשׁ לָהּ תַּקָּנָה.

9 יומא פתח ↗

הַשְׁתָּא בָּרִי טְמֵאִים אַתּוּן, דִּכְתִיב: ״טוּמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ״. אֲמַר לֵיהּ, תָּא חֲזִי מָה כְּתִיב בְּהוּ: ״הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טוּמְאֹתָם״, אֲפִילּוּ בִּזְמַן שֶׁהֵן טְמֵאִין — שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶן.

9 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

דיני כתמים ובדיקת האשה. ובו נ"ד סעיפים: דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפי' בדקה עצמה ומצאה טהורה וצריכה הפסק טהרה שתבדוק עצמה ותמצא טהורה ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה כאלו ראתה ודאי וכמו שיתבאר לקמן סימן קצ"ו ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה: לא גזרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דהיינו שהיא פחותה מי"ב אפילו הביאה שתי שערות וכן אפי' היתה יתירה מי"ב אם בדקוה ולא הביאה ב' שערות בין שהיא בתולה בין שהיא בעולה ואפילו אם ראתה כבר ב"פ אבל לאחר שראתה שלש פעמים חוששת לכתם: היתה שופעת כמה ימים או שהית' מזלפת טיף אחר טיף בלא הפסק אינו אלא כראיה אחת עד שתפסיק אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה שלש פעמים אפילו ביום א' הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא ויש מי שאומר שאין כתמה טמא אלא א"כ ראתה דם שלשה וסתות ויש להחמיר כסברא הראשונה היא סברת רש"י ורשב"א והטור: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה ג"פ ופסקה מלראות שיעור שלש עונות שהם צ' יום חוזרת לקדמותה וכתמה טהור עד שתחזור ותראה שלש פעמים: לא גזרו על הכתם אלא אם כן יש בו כגריס ועוד ושיעור הגריס הוא כט' עדשים ג' על ג' טור ושיעור עדשה כ"ד שערות אגור בשם מהרי"ל שהוא ל"ו שערות כמו שהן קבועות בגופו של אדם תשובת מהרי"ו סימן כ"ב וכל זמן שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כנה הוא אף על פי שלא הרגה כנה אבל כשיש בו כזה השיעור אין תולין בכנה בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ואם נזדמן לה גריס יותר גדול מזה השיעור משערין בו: הא דבעינן שיעורא בין בכתם הנמצא על חלוקה בין בכתם הנמצא על בשרה וי"א שלא אמרו אלא בכתם הנמצא על חלוקה אבל כתם הנמצא על בשרה בלבד במקומות שחוששין להם אין לו שיעור: אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה בו עד כתורמוס פירוש מין ממיני הקטניות שהוא מר ובלע"ז לופינ"ו: אם אין בכתם במקום אחד כגריס ועוד אע"פ שיש שם טיפין הרבה סמוכין זה לזה עד שאם נצרפם יש בהם יותר מכגריס טהורה שאנו תולין כל טיפה וטיפה בכנה עד שיהא בו כגריס ועוד במקום אחד וי"א דהני מילי כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין לכגריס ועוד: כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין או שהיה אורך הכתם על רוחב יריכה או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה הואיל והוא כנגד בית תורפה פי' גנאי הוא והוא כנוי לערוה טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה: כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו כיצד בדקה קרקע עולם או בית הכסא שאינו מקבל טומאה מרדכי הלכות נדה בשם סמ"ג וסמ"ק או כל דבר שאינו מקבל טומאה וישבה עליו ומצאה בו כתם וכן כתם שנמצא על בגד צבוע טהורה. לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים הרמב"ם ובגמ' פרק האשה: לא בכ"מ שימצא שם כתם טמאה אלא במקום שאפשר שבא שם מן המקור כיצד נמצא על עקבה טמאה וכן אם נמצא על כל אורך שוקה ופרסותיה מבפנים והם המקומות הנדבקים זה בזה בעת שתעמוד ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק וכן אם נמצא על ראש גודל רגליה וכ"ש על רגליה ממש ב"י בשם רשב"א וכן אם נמצא על ידיה אפילו על קשרי אצבעותיה שהידים עסקניות הן ושמא נגעו באותו מקום אבל אם נמצא על שוקיה ועל פרסותיה מצד חוץ או אפילו מהצדדין ואצ"ל למעלה מאותו מקום טהורה ואם יודעת שנזדקרה והגביהה רגליה למעלה טמאה בכ"מ שתמצאנו אפי' למעלה מהחגור בין מלפניה בין מלאחריה אפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים ודוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל אם נמצא על בשרה וגם על חלוקה אם עברה בשוק של טבחים או נתעסקה בכתמים תולה בו בין שנמצא למטה מהחגור או שהגביהה רגליה ונמצא למעלה מהחגור הרמב"ן ורשב"א בד"א שכשנמצא הכתם על בשרה בלבד אינה תולה כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים או בשוק של טבחים אבל אם יש מכה בגופה שיכולה לתלות בה שאפשר שיבא הדם ממנה תולה בה וטהור' ואם המכה בכתפה והכתם על יריכה במקום שאי אפשר לבא מהמכה טמאה: נמצא הכתם על חלוקה למטה מהחגור או במקום החגור עצמו טמאה אפי' נמצא לצד חוץ ואין חילוק בין נמצא בחלוק לפניה או מאחריה או מן הצדדין מפני שהבגדים חוזרין הנה והנה ב"י בשם הראב"ד בס' בע"הנ ורשב"א בת"ה ואם עברה בשוק של טבחים טהורה אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ואם נמצא על חלוקה בלבד מהחגור ולמעלה טהורה אפילו נזדקרה והגביהה רגליה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים שאילו בא מן המקור היה נמצא על בשרה: נמצא על בית יד של חלוקה אם המקום שנמצא בו הדם בבית יד מגיע עד בית תורפה טמאה אפי' אינה יכולה להגיע שם אא"כ תשחה הרבה ואם אינה יכולה ליגע שם כלל טהורה: היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכל מקום שימצא בו טמאה מפני שהוא חוזר הילך והילך וכן הדין אם נמצא במעפורת שמכסה ראשה או שחוגרת בו רמב"ם ואם קשרה בו ראשה היטב וכשנעורה גם כן מצאתו קשור יפה אינה חוששת: שתי נשים שכיסו ראשן בחלוק א' שתיהן טמאות ואם אחת כיסתה והאחרת לא כיסתה אף על פי ששתיהן לבשו החלוק ונמצא הכתם למעלה מהחגור אותה שכיסתה טמאה והאחרת טהורה: אם יש לה מכה בצוארה ונמצא הכתם בחלוק אפילו למטה מהחגור שאי אפשר ליגע שם מהמכה אם פושטתו ומתכסה בו תולה במכתה שאני אומר נתהפך ובא לו שם: מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו ויודעת שלא נזדקרה טהורה שאני אומר כמו שהעליון בא מעלמא כך בא התחתון בד"א כשיש בעליון כגריס ועוד או יותר שודאי מעלמא בא שהרי אין לתלותו בכנה אבל אם אין בו כגריס ועוד אין תולין אותו מעלמא דשמא דם כנה הוא ואם יש בתחתון כגריס ועוד שאין לתלות בכנה טמאה: כיון שכתמים דרבנן מקילין בהם ותולה בכל דבר שיכולה לתלות כיצד שחטה בהמה חיה או עוף או נתעסקה בכתמים או ישבה בצד המתעסקים בהם או שעברה בשוק של טבחים ונמצא דם בבגדיה תולה בה וטהורה אפילו לובשת ג' חלוקים זה על זה ונמצא אפילו בתחתון טהורה אבל אם נמצא על בשרה אינה תולה אלא א"כ יש לה מכה בגופה אז תולה בה אפילו על בשרה אם הוא במקום שאפשר לדם לנטף משם ואפילו נתרפאת אם אפשר לה להתגלע ולהוציא דם ע"י חיכוך תולה בה ואע"פ שעכשיו עלה עליה קרום ואינה מטפטפת רשב"א ומרדכי וסה"ת וסמ"ג: כשם שתולה בה כך תולה בבנה ובבעל' אם נתעסקו בכתמים או אם יש בהם מכה לפי שדרכם ליגע בה אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם אינו תולה בהם אא"כ היו עסוקי' בדבר שדרכו לינתז כגון שחיט' וכיוצא בה: הגה וה"ה אם שכבה במטה עם נשים שיש להם מכות בגופן תולה בהן כמו בבנה ובבעלה מרדכי הלכות נדה ובש"ד: מי שרגיל לצאת ממנו דם דרך פי האמה ובשעת תשמיש נמצא בעד האשה דם תולה בבעלה: היכא דאשתכח כתם בשיפולה ומאחורה ומכה איכא מקמא תליא בה דאפשר אדיתבה הך דבתרא אתא לקמה ונטפה בה מההיא מכה: ספק אם עברה בשוק של טבחים או אם ישבה בצד המתעסקים בכתמים אינה תולה בהם במה דברים אמורים בעיר שהטבחים או המתעסקים בכתמים יושבים במקום ידוע אבל אם דרכם להתעסק כאן וכאן תולין אפילו מספק שמא נתעסקו במקום שעברה ולא הרגישה: נתעסקה בדבר אדום ונמצא עליה כתם שחור או איפכא אין תולין בו במה דברים אמורים אדום בשחור ושחור באדום אבל אדום באדום ושחור בשחור אפילו אם אינו ניכר ממש שדומה לו תולה בו כגון שנתעסקה במי תלתן או במי בשר או בקילור אדום קצת תולה בו האדום: נתעסקה בתרנגולת תולה בו אדום ושחור וכרכומי לפי שדם שחיטה אדום ודם איבריה שחור ודם בני מעיה כרכומי: שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד שאין בו דם אלא כסלע ונמצא על כל אחת כסלע שתיהן טמאות: נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס ונמצא עליה כשני גריסין הרי זה תולה כגריס בדם שנתעסקה בו וכגריס במאכולת אבל אם נמצא הכתם יותר מכשני גריסין טמאה: רמב"ם פ"ט ורשב"א ורא"ה בב"ה וה"ה ויש מחמירין ומטמאין בכל זה הרא"ש והטור ומכל מקום נראה דיש לסמוך אמקילין דבכתמים שומעין להקל: נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת פירוש דם כינה שנצטרף אליו עד שחזר ליותר מכגריס וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כשני גריסין טהורה: הגה ויש מחמירין ומטמאין ומכל מקום אם נתעסקה בדם ואינה יודעת בכמה אזלינן לקולא ואמרינן שהיה בדם כשיעור הכתם בית יוסף וכן כתב הרשב"א ורא"ש וטור ובל"ח כתב דדעת הרב דהכא מחמירין כ"ע וכמ"ש בס"ק ל"ז: האשה שמצא' על חלוקה כשני גריסין וכינה מעוכה בו טהורה שהגריס הא' ודאי מכינה המעוכה בו והגריס השני אנו תולין אותו בכינה אחרת כיון שאין בו כגריס ועוד: הרגה פשפש שאנו תולין בו עד כתורמס חזר כתורמס לשיעור הגריס לכל הדינים שאמרנו: אינה צריכה להקיף פי' ענין הקפה הוא לדמות דבר לדבר הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולה מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום: מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר מסופק אם הוא דם או צבע מעברת עליו ז' סמנים אם עמד בעיניו הרי זה צבע וטהורה ואם אינה מעברת עליו טמאה מספק ועכשיו אין לנו העברת ז' סמנים מפני שאין אנו בקיאים בקצת משמותם: האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום שעברה על דבר שהיה בדוק לה מתחילה והוא מקבל טומאה ד"ע בד"מ וכ"ה ברא"ש פרק האשה ורשב"א סוף שער ד' ותוספות ריש דף נ"ח תחזור להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם טמאה ואם לאו טהורה: האשה שבדקה עצמה בעד פי' סמרטוט מענין וכבגד עדים כל צדקותינו ישעיהו סד:ה הבדוק לה ונמצא עליו אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה ולא עוד אלא אפילו נמצא על הכתם מאכולת מעוכה טמאה וכן הדין כשבדקה בו והניחתו בקופסא ואחר שעה בדקה אותו ומצאה עליו דם כל שהוא בין משוך בין עגול טמאה: בדקה עצמה בעד הבדוק לה והניחתו תחת הכר או תחת הכסת ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מהקינוח ואם עגול ואין בו כגריס ועוד טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר: הגה וה"ה אם הוא יותר מכגריס ויש מקום לתלות בו ב"י כמו שנתבאר לעיל באיזה דבר תלינן כתם: בדקה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם אם משוך טמאה אפילו בכל שהוא ואם עגול טהורה אם אין בו כגריס ועוד ויש אומרים שאף עגול טמא בכל שהוא הגה וכן עיקר: בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה אפילו הניחתו שמור בתיבתה ומצאה עליו דם אינה טמאה אלא אם יש בו כגריס ועוד טור בשם הרא"ש וע"פ: הגה ודוקא בעד בינוני דהיינו שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך ד"ע אבל אם בדקה עצמה בעד שחזקתו מלוכלך כגון שלקחה עד ממקום שדמים מצויין שם שחזקתו שכבר היו בו כתמים ובדקה עצמה בו ונמצא עליו כתם טהורה אפילו יותר מכגריס כן משמע מהריטב"א שהביא ב"י: בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לה וטחתו בירכה ואח"כ נמצא עליו דם אפילו כגריס ועוד טהורה: הגה וכל שכן אם הניחתו אחר הבדיקה במקום שיש לתלות הכתם דטהור אפילו ביותר מכגריס ד"ע וב"י אבל הניחתו במקום שאין דם שכיח טמאה אם הוא יותר מכגריס: איזהו עד הבדוק כל שבדקתו בין היא בין חברתה ולא נודע שנכנס בו כתם ולא העבירתו בשוק של טבחים ולא בצד המתעסקים בכתמים הרי זה בחזקת בדוק: אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה: בדקה חלוקה ופשטתו ומצאה טהורה והשאילה לחברתה ולבשה ומצאה בו כתם הראשונה טהורה והשניה טמאה: לבשה חלוקה הבדוק לה ופשטתו והשאילתו לישראלית נדה או לעובדת כוכבים שהגיע זמנה לראות וראת' פעם א' אע"פ שאינה רואה בימי השאלת החלוק ואחר כך נמצא בו כתם תולה בהן וטהורה והוא הדין אם בדקתו והשאילתו להן ואח"כ לבשתו היא ומצאה בו כתם שתולה בהן זהו פי' רש"י ורמב''ם וטור ואפילו היא בספירת שבעה נקיים וע"ל סי' קצ"ו דבג' ימים הראשונים של ז' נקיים אין מקילין בכתמים לתלות בדבר אחר: השאילתו לקטנה שלא ראתה מעולם ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה או שהשאילתו לנערה שלא ראתה ולבשתו תוך ארבעה לילות לבעילתה או שהשאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בהן ואפילו בזמן הזה ראב"ד וטור בשם י"א וה"ה ור' ירוחם לדעת רמב"ם ורא"ה בב"ה וכן אם השאילתו לסופרת ז' שלא טבלה תולה בה ובעלת החלוק טהורה וחברתה ששאלתו מקולקלת: השאילתו לבעלת הכתם בין שהיתה יושבת כבר על הכתם קודם שאלה בין שראתה כתם בחלוק אחר לאחר ששאלה את זה אין תולות זו בזו ולא זו בזו ושתיהן צריכות לחוש וכל שכן אם השאילתו לטהורה וחזרה ולבשתו ששתיהן צריכות לחוש טור וכן מורים בפשיטות בש"ס ופוסקים טובי זימני: לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדותה הוא: לבשה חלוק קודם שהיתה מעוברת ואחר שנתעברה לבשתו בלא בדיקה ומצאה עליו כתם תולה בלבישת הימים שלא היתה מעוברת וכן המניקה תולה בעצמה כמו שתולה בחברתה וכן זקנה תולה בעצמה בימים שלא היתה זקנה ב"י בשם הרשב"א: חלוק שלבשתה בימי נדתה ונתכבס וחזרה ולבשתו בזמן שהיא טהורה בלא בדיקה אם נתכבס על ידי ישראלית ואינה בפנינו לשאול חזקה בדקתו בשעת כיבוס ואינה תולה בה ואם היא בפנינו ואומרת שלא בדקתו תולה לומר שמתחילה היה ולא עבר על ידי הכיבוס ואם נתכבס ע"י שפחה או עובדת כוכבים אפילו אינה לפנינו תולה לומר שמתחילה היה ואם אפשר לעמוד על הברור כגון שמכרת במראיתו אם מקדיר דהיינו שנכנס לתוך הבגד בידוע שקודם כיבוס היה ואם מגליד דהיינו שאינו נכנס לתוך הבגד בידוע שאחר כיבוס היה ואם אינה בקיאה בכך חוששת להחמיר דעת הראב"ד: לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם אם מגליד בידוע שמהשניה היא והיא טמאה והראשונה טהורה ואם הוא מקדיר בידוע שמהראשונה היא והיא טמאה והשניה טהורה: ב' נשים שלבשו חלוק אחד בדוק ונמצא בו כתם אם הוא מהחגור ולמטה לשתיהן שתיהן טמאות ואם הוא למעלה מהחגור לשתיהן שתיהן טהורות היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם הוא מהחגור ולמטה לארוכה כשם שהוא לקצרה שתיהן טמאות ואם הוא מהחגור ולמטה לקצרה ולמעלה מהחגור לארוכה קצרה טמאה וארוכה טהורה במה דברים אמורים כשלא פשטו אותו בלילה לכסות בו את ראשן אבל אם כיסו בו את ראשן שתיהן טמאות כיסתה אחת מהן את ראשה ולא השניה אותה שכיסתה את ראשה טמאה וחבירתה טהורה: שלש נשים שלבשו חלוק אחד או שישבו על ספסל אחד זו אחר זו ואח"כ נמצא עליו כתם כולן טמאות והוא שיהא הספסל מדבר המקבל טומאה במה דברים אמורים בזמן שכולן שוות אבל אם היתה אחת מהן ראויה לראות יותר מחברתה כגון שהיא זקנה או מעוברת או מניקה או שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה אותה שאינה ראויה לראות תולה בראויה: שלש נשים שישנות במטה אחת ומשולבות פי' תכופות ודבוקות יחד כשליבות הסולם שרגליהן מעורות זו בזו ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות ואם אינן משולבות זו בזו ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות נמצא תחת הפנימית היא והאמצעית טמאה והחיצונה טהורה. נמצא תחת החיצונה היא והאמצעית טמאה והפנימית טהורה במה דברים אמורים כשעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו דרך החיצונה כולן טמאות שאולי דרך עברתה נטף ממנה והני מילי כשלא נמצא על סדין העליון טור בשם הרא"ש אבל אם נמצא בו בין כך ובין כך כולן טמאות מפני שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך: כל זה מיירי שלא בדקה שום אחת מהן או שבדקו שלשתן ומצאו טהורות אבל אם בדקה אחת או שתים ומצאו טהורות הן טהורות והאחרת שלא בדקה טמאה ואם בדקה גם השלישית ומצאה טהורה כולן טמאות ואם בדקה אחת ומצאה טמאה האחרות שלא בדקו תולות בה והן טהורות בדקו שתים ומצאו טמאות הן טמאות והג' טהורה מפני שתולה בהן והא דתלינן באותה שמצא טמאה לטהר האחרת וכן הא דמטהרינן לאותה שמצאה טהורה דוקא שקנחה עצמה בעד שבידה מיד תיכף למציאת הדם אבל אם שהתה כדי שיעור בדיקה דהיינו כדי שתקנח בחורין ובסדקים אין הבדיקה מועלת לטמאה לטהר האחרת ולא לטהורה לטהר עצמה: במה דברים אמורים כשכולן שוות אבל אם אחת ראויה לראות יותר מחבירתה שאינה ראויה תולה בראויה כיצד אחת זקנה שעברו עליה שלשה עונות ולא ראתה ואחת ילדה זקנה טהורה וילדה טמאה אחת מעוברת שהוכר עוברה ואחת שאינה מעוברת מעוברת טהורה ושאינה מעוברת טמאה אחת בתולת דמים שלא ראתה מעולם ואחת שראתה שלא ראתה טהורה ושראתה טמאה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה מניקה טהורה ושאינה מניקה טמאה. וכשם שתולה בחברתה כך תולה בעצמה שאם לבשה חלוק בזמן שאינה מעוברת ואח"כ לבשתו בזמן שהיא מעוברת ונמצא עליו דם תולה בימים הראשונים שלא היתה מעוברת וכן מניקה וזקנה וטהורה ואם היו כולן שוות מניקות או זקנות או אחת זקנה ואחת מניקה אין תולות זו בזו היו שלשתן ערומות ערות ושוכבות על המטה או יושבות על הספסל כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן אפילו תחת האמצעית כיון שכל אחת מכרת מקומה אותה שתאמר ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם טהורה ואם נמצא ביניהן השתים שנמצא ביניהן טמאות והאחרת טהורה ואם עלו דרך החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות תחת האמצעי' אמצעית ופנימית טמאות והחיצונות טהורה תחת הפנימית היא לבדה טמאה ושתים החיצונות טהורות ואם היו להן עסק לצד פנים שדרכן לקרב לצד הפנימי כגון שהן טוחנות ברחיים ונמצא דם תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות ואם נמצא תחת החיצונה היא טמאה ופנימית טהורה שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה: הא דאמרינן נמצא דם בחלוק או מטה או ספסל כולן טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמים: אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלש פעמים לא קבעתו ולא עוקרתו חוץ מכתמי עד הבדוק לה שהם מטמאים בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר:

10 יומא פתח ↗

10 תלמוד ירושלמי נזיר פתח ↗

תַּנִּינָן. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁיָּבַשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁרוֹת וְלַחֲזוֹר כְּמוֹת שֶׁהָיָה טָהוֹר. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. וְלֹא מִן הַנְּבֵילָה לָמַד. מִן הַנְּבֵילָה מַה נְבֵילָה אִם יָבְשָׁה טְהוֹרָה אַף הַמֵּת אִם יָבַשׁ יְהֵא טָהוֹר. רִבִּי אִמִּי בָּעֵי. אִי מָה הַנְּבֵילָה אִם נִסְרְחָה טְהוֹרָה אַף הַמֵּת אִם נִסְרַח יְהֵא טָהוֹר. מֵעַתָּה אֵין נֵצֶל כְּרִבִּי יוֹסֵי. אַשְׁכַּח תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי. יֵשׁ נֵצֶל. חֲבֵרַיָיא בָּעוּן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אִי מָה הַנְּבֵילָה אֵין לָהּ רָקָב אַף הַמֵּת אֵין לָהּ רָקָב. אָמַר לוֹן. לֹא לָמַד הַמֵּת מִן הַנְּבֵילָה לָעֲצָמוֹת אֶלָּא לְבָשָׂר. אֵין רָקָב לְבָשָׂר יֵשׁ רָקָב לָעֲצָמוֹת. כְּהָדָא דְתַנֵּי בַּר קַפָּרָא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. רִבִּי יַנַּיי אָמַר. אוֹ בְקָבֶר. אֲפִילוּ נָגַע בְּקֶבֶר אָדָם הָרִאשׁוֹן. חֲבָרַיָיא אָמְרִין. מְסָרֵס קִרְיָיא. אוֹ בְקָבֶר. אוֹ בְרָקָב הוּא. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר. אוֹ בְקָבֶר. אוֹ בְרָקָב.

11 יומא פתח ↗

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ יְתֵירָה מִכְּבֵיצָה, הַשְׁתָּא כְּבֵיצָה שַׂבּוֹעֵי מְשַׂבְּעָא, דַּעְתָּא לָא מִיַּתְּבָא?! אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה שֶׁאָמְרוּ פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. כְּבֵיצָה — מְשַׂבְּעָא, כְּכוֹתֶבֶת — מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

12 סנהדרין פתח ↗

״לֹא אֲלֵיכֶם כׇּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ״, אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן לְקוּבְלָנָא מִן הַתּוֹרָה. ״כׇּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ״, אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת. דְּאִילּוּ בִּסְדוֹם כְּתִיב: ״וַה׳ הִמְטִיר עַל סְדֹם״, וְאִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּתִיב: ״מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה וְגוֹ׳״. וּכְתִיב: ״וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם״.

13 תוספות על חגיגה פתח ↗

שאין בו אלא עובי דינר. בתנחומא יש שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ ואמר לו המקום כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל שמות ג׳:ב׳:

14 יבמות פתח ↗

״הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה״, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. ״נְתָנַנִי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם״, אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חִיָּיא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתוּבָּתָהּ מְרוּבָּה. בְּמַעְרְבָא אָמְרוּ: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִן בְּכַסְפּוֹ.

15 סנהדרין פתח ↗

״סִלָּה כׇל אַבִּירַי ה׳ בְּקִרְבִּי״, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נִפְסְלָה מַטְבֵּעַ זוֹ.

15 תענית פתח ↗

וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת.

16 תוספות על יבמות פתח ↗

ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב - וא"ת ולמ"ד סנהדרין דף סה: דעקימת פיו הוי מעשה היכי ממעטינן קריאה וי"ל דמ"מ מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה אי נמי לא דמי למנהיג בקול שהוא מעשה גדול:

17 כתובות פתח ↗

הֲרֵי הִיא כְּבַתְּחִלָּה. וְאִם הָיָה שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, כְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת, אוֹ כְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ? וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? שְׁלַח לֵיהּ: בְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת, אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ — גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת — יֵשׁ לָהּ. וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ. דְּאָמַר רַבִּי אַיְיבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּנַאי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה דָּמֵי. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב הוּנָא: אֲמַר רַב הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתִּיקן קָאָמְרַתְּ, אוֹ אַשְׁקְיַין קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתִּיקן קָאָמֵינָא. חֲמָתֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אֲרִיכָא אִינְתַּת אֲחוּהּ הֲוַאי, וְאַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ הֲוַאי, וְזָנַהּ עֶשְׂרִים וַחֲמֵשׁ שְׁנִין בְּבֵי נָשָׁא. לְסוֹף אֲמַרָה לֵיהּ: הַב לִי מְזוֹנֵי. אֲמַר לַהּ: לֵית לִיךְ מְזוֹנֵי. הַב לִי כְּתוּבָּה. אֲמַר לַהּ: לָא מְזוֹנֵי אִית לִיךְ, וְלָא כְּתוּבָּה אִית. תְּבַעְתֵּיהּ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר שֵׁילָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: זָנִיתַהּ עֶשְׂרִים וַחֲמֵשׁ שָׁנִים בְּבֵי נָשָׁא, בְּחַיֵּי דְמָר, דִּבְכַתְפַאי אַמְטַאי לַהּ. אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן: כׇּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם, דְּאָמְרִינַן: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דְּלָא תָּבְעָה. הָכָא נָמֵי: מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דְּלָא תָּבְעָה, זִיל הַב לַהּ. לָא אַשְׁגַּח. כְּתַב לַהּ אַדְרָכְתָּא אַנִּיכְסֵיה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי דָּנַן! אָמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּנָךְ. אֲמַרָה לֵיהּ: אִי הָכִי, לֵיזִיל לַהְדַּר לִי פֵּירֵי דְּמִן הָהוּא יוֹמָא עַד הָאִידָּנָא. אֲמַר לַהּ: אַחְוִי לִי אַדְרָכְתִּיךְ. חַזְיַיהּ דְּלָא הֲוָה כְּתִוב בָּהּ ״וְאִישְׁתְּמוֹדַעְנָא דִּנְכָסִים אֵלּוּ דְּמִיתָנָא אִינּוּן״. אֲמַר לַהּ: אַדְרָכְתָּא לָאו שַׁפִּיר כְּתִיבָא. אֲמַרָה לֵיהּ: תֵּיזִיל אַדְרַכְתָּא, אֶישְׁקוֹל מִיּוֹמָא דִּשְׁלִימִי יוֹמֵי אַכְרָזְתָּא עַד הַשְׁתָּא. אֲמַר לַהּ: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא כְּתִיב טָעוּתָא בְּאַדְרָכְתָּא, אֲבָל הֵיכָא דִּכְתִיב טָעוּתָא בְּאַדְרָכְתָּא — לֵית לַן בַּהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא. אֲמַר לַהּ רָבָא: בְּהָא לֵיכָּא לְמֵימַר טָעוּת סוֹפֵר הוּא, דִּבְהָא אֲפִילּוּ רַבָּה בַּר שֵׁילָא טָעֵי. מֵעִיקָּרָא הוּא סְבַר הָנֵי וְהָנֵי דִּידֵיהּ, מָה לִי מֵהָנֵי, מָה לִי מֵהָנֵי, וְלָא הִיא. זִימְנִין דְּאָזְלָה וּמַשְׁבְּחָה לְהוּ וּדְבַעְלַהּ מַכְסְפִי, וְאָמַר לַהּ: שְׁקוּל דִּידָךְ וְהַב לִי דִּידִי, וְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי לַעַז עַל בֵּי דִינָא. הֲדַרַן עֲלָךְ הַנּוֹשֵׂא שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְּבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אוֹמֵר:

18 בבא מציעא פתח ↗

אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָּהּ דִּין תּוֹרָה. אֶלָּא דִּינֵי דְּמָגִיזְתָּא לְדַיְּינוּ?! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא עֲבַדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

18 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי – הָא דַּאֲמַרַן.

19 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש ואם חלו בשבת נדחין עד אחר השבת בפ"ק דמגילה ה. תנן זמן עצי הכהנים והעם בט"ב וחגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין ופירש"י ט"ב שחל להיות בשבת וה"ה לי"ז בתמוז ולי' בטבת והאי דנקט ט"ב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו אבל שאר צומות אמרי' במסכת ר"ה רצו מתענין רצו אין מתענין וגם הרמב"ם כתב אחד מד' צומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת חל להיות בע"ש מתענין בע"ש וכתב ה"ה אחד מד' צומות שחל להיות בשבת וכו' ט"ב מאחרין ולא מקדימין משום דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וממילא דה"ה לשאר תעניות ובחל להיות ע"ש כתב כך נפסקה הלכה בעירובין מ: מתענה ומשלים וכ' הראב"ד שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות עכ"ד וז"ש בשם הראב"ד נתבאר ממ"ש בסימן רמ"ט וסימן תקע"ב: וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שי' בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו בי"ה ולא ידעתי מנין לו זה וכ' עוד די' בטבת חל לפעמים בששי ומתענין בו ביום ושאר צומות לעולם אין חלים בששי. כתב האגור בשם שבלי הלקט שאין קורין בספר במנחה בע"ש כשחל בו אחד מד' צומות הללו עכ"ל ולא נהגו כן כתב הרד"א אם חל י' בטבת ביום ו' מתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל א"א הוידויים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ע"ש. כתב עוד הרד"א בשבת שקודם לצומות הללו אחר קריאת ההפטרה קודם אשרי צריך שיכריז ש"צ להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום ואומר אחינו ישראל שמעו צום פלו' יום פלו' יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כמו שהבטיחנו בנחמות ונאמר אמן וג' תעניות אין מכריזין עליהם ט"ב י"ה ופורים וסימניך אכ"ף : דין עוברות ומניקות בצומות יתבאר בסימן תקנ"ד ובסימן תקע"ה:

21 סנהדרין פתח ↗

דְּאִתְּפַח, הֲדַר קָא דָרֵישׁ. אָמְרִי: לָא קַבֵּילְתְּ עֲלָךְ דְּלָא דָּרְשַׁתְּ בְּהוּ? אָמַר: אִינְהוּ מִי הֲדַרוּ בְּהוּ, דַּאֲנָא אֶהְדַּר בִּי? רַב אָשֵׁי אוֹקֵי אַשְּׁלֹשָׁה מְלָכִים. אֲמַר: לִמְחַר נִפְתַּח בְּחַבְרִין. אֲתָא מְנַשֶּׁה, אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ. אָמַר: חֲבֵרָךְ וַחֲבֵירֵי דַּאֲבוּךְ קָרֵית לַן? מֵהֵיכָא בָּעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּבָעֵית לְמִישְׁרֵא הַמּוֹצִיא לָא גְּמִירַתְּ, וַחֲבֵרָךְ קָרֵית לַן? אֲמַר לֵיהּ: אַגְמְרֵיהּ לִי, וְלִמְחַר דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ מִשְּׁמָךְ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּקָרֵים בִּישּׁוּלָא. אֲמַר לֵיהּ: מֵאַחַר דְּחַכִּימַתְּ כּוּלֵּי הַאי, מַאי טַעְמָא קָא פָּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵת הָתָם, הֲוֵת נָקֵיטַתְּ בְּשִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא וְרָהֲטַתְּ אַבַּתְרַאי. לִמְחַר אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנַן: נִפְתָּח בְּרַבְּווֹתָא. אַחְאָב: אָח לַשָּׁמַיִם, אָב לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָח לַשָּׁמַיִם, דִּכְתִיב: ״אָח לְצָרָה יִוָּלֵד״. אָב לַעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים״. ״וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קַלּוֹת שֶׁעָשָׂה אַחְאָב – כַּחֲמוּרוֹת שֶׁעָשָׂה יָרׇבְעָם. וּמִפְּנֵי מָה תָּלָה הַכָּתוּב בְּיָרׇבְעָם? מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָיָה תְּחִילָּה לַקַּלְקָלָה. ״גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לָךְ כׇּל תֶּלֶם וָתֶלֶם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד עָלָיו אַחְאָב עֲבוֹדָה זָרָה וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ. וּמְנָא לַן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל״. ״עָצוּר״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְעָזוּב״ – לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עׇמְרִי לַמַּלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה אַחְאָב לַמַּלְכוּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה? מִפְּנֵי שֶׁכִּיבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּיתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה. וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם״. ״כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כׇּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ״. ״וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשׁוֹנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת״. מַאי ״מַחְמַד עֵינֶיךָ״? לָאו סֵפֶר תּוֹרָה? דִּילְמָא עֲבוֹדָה זָרָה? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כׇּל הַזְּקֵנִים וְכׇל הָעָם לֹא תֹאבֶה וְלֹא תִשְׁמַע״. וְדִילְמָא סָבֵי דְּבַהֲתָא הֲווֹ? מִי לָא כְּתִיב: ״וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״? וְאָמַר רַב יוֹסֵף: סָבֵי דְּבַהֲתָא. הָתָם לָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם״, הָכָא כְּתִיב ״וְכׇל הָעָם״, דְּאִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲווֹ בְּהוֹן צַדִּיקֵי. וּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כׇּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכׇל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ״. אָמַר רַב נַחְמָן: אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יוֹסֵף: מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ ״רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ״, וּתְנֵינָא: בְּכׇל יוֹם הָיְתָה שׁוֹקֶלֶת שִׁקְלֵי זָהָב לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ שָׁקוּל הָיָה?! אֶלָּא, אַחְאָב וַותְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, וּמִתּוֹךְ שֶׁהֶהֱנָה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו כִּיפְּרוּ לוֹ מֶחֱצָה. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. מַאי ״צֵא״? אָמַר רָבִינָא: ״צֵא מִמְּחִיצָתִי״, שֶׁכֵּן כְּתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: דְּפָרַע קִינֵּיהּ מַחְרֵיב בֵּיתֵיהּ. ״וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁכָּתַב עַל דַּלְתוֹת שֹׁמְרוֹן אַחְאָב כָּפַר בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ״וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: שֶׁהָיָה קוֹדֵר אַזְכָּרוֹת, וְכוֹתֵב עֲבוֹדָה זָרָה תַּחְתֵּיהֶן. מְנַשֶּׁה – שֶׁנָּשָׁה יָהּ. דָּבָר אַחֵר: מְנַשֶּׁה – שֶׁהִנְשִׁי אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּמְנָלַן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמׇלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל״. מָה אַחְאָב אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אַף מְנַשֶּׁה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְנַשֶּׁה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתְפַּלֵּל מְנַשֶּׁה אֶל ה׳ וַיֵּעָתֶר לוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ״. מָר סָבַר: בִּגְלַל מְנַשֶּׁה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְאִינְהוּ לָא עֲבוּד, וּמָר סָבַר:

1 איכה. רבי אבהו פתח למגילת איכה, והמה כאדם עברו ברית הושע ו׳:ז׳, מהו כאדם – כאדם הראשון, אמר הקב"ה, אדה"ר הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי וגרשתיו ושלחתיו וקוננתי עליו איכה, דכתיב ויאמר לו איכה – איכה כתיב, אף בניו הכנסתים לא"י וצויתים ועברו על צוויי וגרשתים, שנאמר הושע ט׳:ט״ו מביתי אגרשם, ושלחתים, שנאמר ירמיהו ט״ו:א׳ שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם איכה פתיחתא למ"ר איכה.

2 איכה. רבי יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויבך פ, תבא, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ' דברים איכה אשא לבדי, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד שם.

3 איכה. כתיב פ׳ בחקתי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, אמר הקב"ה לישראל, אתם עברתם לפני ז' עבירות, הרי ירמיה בא ומקונן עליכם קינות שהם בשבעת אלפ"י ביתי"ן שם.

4 איכה. אמר ר' יוחנן, מפני מה לקו ישראל באל"ף בי"ת, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת סנהדרין ק"ד א׳.

5 איכה. דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה שנתנה לעשרים דורות ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה, ור' לוי אמר, עד שכפרו בל"ו כריתות שבתורה ובעשרת הדברות כמנין איכה ישבה בדד מ"ר.

6 איכה. רבי יהודה אומר, אין איכה אלא לשון תוכחה, כמש"נ ירמיהו ח׳:ח׳ איכה תאמרו חכמים אנחנו וגו'. ור' נחמיה אומר, אין איכה אלא לשון קינה, כמש"נ ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – אוי לך מ"ר.

7 איכה ישבה בדד. ר' אבא ב"ר כהנא פתח, מפני ידך בדד ישבתי ירמיהו ט״ו:י״ז אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, נגעה בי ידו של פרעה לא ישבתי בדד, ידו של סנחריב לא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, הוי איכה ישבה בדד פתיחתא.

8 איכה ישבה בדד. רבי אלכסנדרי פתח, שקדתי ואהיה כצפור בודד תהילים ק״ב:ח׳, אמר הקב"ה, שקדתי להשרות שכינתי בביהמ"ק לעולם, ואהיה כצפור – מה צפור זה בשעה שנוטלין גוזליה היא יושבת בדד, כך אנכי שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין העובדי כוכבים וישבתי לי לבדי, הדא הוא דכתיב איכה ישבה בדד שם.

9 איכה ישבה בדד. אמר רבי נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו באל"ף בי"ת אפילו הכי הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר איכה ישבה בדד, וישעיהו אמר מ"ט ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו׳ מ"ר.

10 איכה ישבה בדד. רבי ברכיה בשם רבי אבדימי אמר, בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום כתיב בהו יחזקאל ט״ז:י׳ ואלבישך רקמה, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלבישן בגדי בדדין, הה"ד איכה ישבה בדד מ"ר.

11 איכה ישבה בדד. רבי יהודה אומר, בימי יהויקים נאמרה מגילת קינות, אמר ליה רבי נחמיה, וכי בוכין על המת עד שלא ימות, אלא אחר החורבן נאמרה, והרי פתרונו – איכה ישבה בדד שם.

12 ישבה בדד. אמר הקב׳׳ה, אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירש אף שמיו יערפו טל פ' ברכה, עכשיו יהיה בדד מושבם סנהדרין ק"ד א'.

13 העיר רבתי עם. תנא רבי שמואל, כ"ד פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה כ"ד מבואות, וכל מבוי כ"ד שוקים ועל כל שוק כ"ד שקקים ועל כל שקק כ"ד חצרות ועל כל חצר כ"ד בתים, וכל חצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים מ"ר.

14 רבתי עם. אמר רבה א"ר יוחנן, מהו רבתי עם, שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן, כדי שיהיו להם בנים הרבה סנהדרין ק"ד א'.

15 היתה כאלמנה. א"ר אבא בר כהנא, ישראל לא פלשו אחר מדת הדין ומדת הדין לא פלשה אחריהם, בישראל הוא אומר פ׳ בהעלותך ויהי העם כמתאוננים ולא מתאוננים, הושע ה׳:י׳ היו שרי יהודה כמשיגי גבול ולא משיגי גבול שם ד׳ כי כפרה סוררת עמי, כפרה ולא פרה סוררה, ואף מדת הדין לא פלשה אחריהם, היתה כאלמנה – ולא אלמנה, כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, ודכותה ב' ד'-ה' דרך קשתו כאויב, היה ה' כאויב, כאויב ולא אויב מ"ר.

16 היתה כאלמנה. כאלמנה ולא אלמנה, משל למלך שכעס על מטרונה שלו וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכשהיתה מבקשת להנשא לאחר היה אומר לה היכן גיטך, וכשהיתה תובעת מזונותיה היה אומר לה ולא כבר גרשתיך, כך כל זמן שישראל מבקשים לעבוד עבודת כוכבים אומר להם הקב"ה ישעיה ג' איזה ספר כריתות אמכם, וכל זמן שהיו מבקשים לעשות להם נסים כבתחלה אומר להם ירמיהו ג׳:ח׳ שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה מ"ר.

17 היתה כאלמנה. כאלמנה ולא אלמנה. ר׳ עקיבא אומר, אלמנה מעשרת השבטים ולא משבט יהודה ובנימין, ורבנן אמרי, אלמנה מאלו ומאלו ולא מהקב"ה, שנאמר ירמיה נ׳׳א כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו שם.

18 רבתי בגוים. והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת"ל רבתי בגוים אלא רבתי בדעות שם.

19 שרתי במדינות. מהו שרתי במדינות, אמר רבה א"ר יוחנן, כל מקום שהולכים נעשים שרים לאדוניהם סנהדרין ק"ד א׳.

20 היתה למס. א"ר יוחנן, לפי שעברו ישראל על תנאי שקבלו מסיני לפיכך היתה למס, הוא למס הוא סיני, חושבניה דדין כחושבניה דדין מ"ר.

21 היתה למס. א"ר שמואל בר נחמן, לפי שעבדו ישראל עבודת כוכבים לפיכך היתה למס, היא למס היא סמל אותיותיו דדין כאותיותיו דדין שם.

22 היתה למס. רבנן אמרי, מהי למס – למסא דלבא כמו שנאמר יחזקאל כ"א אל שמועה כי באה ונמס כל לב שם.

1 בכו תבכה. שתי בכיות הללו למה, אמר רבה א"ר יוחנן, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני סנהדרין ק"ד א׳.

2 בכו תבכה. מהו בכו תבכה, בכו על עגל אחד, תבכה על שני עגלים, דבר אחר בכו על יהודה תבכה על ציון וירושלים, דבר אחר בכו על גלות עשרת השבטים, תבכה על גלות שבט יהודה ובנימין מ"ר.

3 בכו תבכה. דבר אחר בכו תבכה – בוכה ומבכה אחרים עמה, מבכה הקב"ה עמה דכתיב ישעיהו כ״ב:י״ב ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, מבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב שם ל"ג הן אראלם צעקו חוצה, מבכה שמים וארץ עמה דכתיב יואל ב׳:א׳ שמש וירח קדרו מבכה הרים וגבעות עמה דכתיב ירמיהו ד׳:כ״ד ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו מבכה שבעים אומות עמה, דאמר ר׳ פנחס, אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג, כנגד שבעים אומות הם כדי שלא יחרב העולם מהם, מבכה כנסת ישראל עמה שנאמר פ׳ שלח ותשא כל העדה את קולם ויבכו, ומהו ותשא – כמש"נ כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת שם.

4 בכו תבכה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר בכו תבכה וישעיהו אמר ל׳ בכו לא תבכה חנון יחנך שם פסיק א׳.

5 בכו תבכה בלילה. אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ליל שמורים הוא לה', ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בכו תבכה בלילה פתיחתא למ"ר.

6 בלילה. על עסקי לילה, על שם שנאמר פ׳ שלח ותשא כל העדה את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות סנהדרין ק"ד ב׳.

7 בלילה. למה בלילה – לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה – שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו, דבר אחר למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו סנהדרין ק"ד ב'.

8 ודמעתה על לחיה. כאשה שבוכה על בעל נעוריה שם שם.

9 ודמעתה על לחיה. מהו על לחיה – על כהניה, כמש"נ ונתן לכהן הזרוע והלחיים, ד"א על לחיה – על גבוריה. כמש"נ שופטים ט״ו:ט״ו וימצא לחי חמור טריה, ד"א על לחיה – על שופטיה, כמש"נ מיכה ד׳:י״ד בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל מ"ר.

10 ודמעתה על לחיה. דבר אחר על לחיה – על בחוריה, שבשעה שנכנסו שונאים לביהמ"ק תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן והיו בוכין ודמעות יורדות על לחייהון ולא היו יכולין לקנחן ונושרות על לחייהן כצרבת השחין שם.

11 אין לה מנחם. א"ר לוי כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, ואף כאן אתה אומר אין לה מנחם והוי לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם שם.

12 כל רעיה בגדו בה. א"ר יעקב דכפר חנן – זה מיכאל וגבריאל שם.

1 גלתה יהודה. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה וישבתם לבטח, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים גלתה יהודה מעוני פתיחתא למ"ר.

2 גלתה יהודה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר גלתה יהודה וישעיהו אמר י"א ונפוצות יהודה יקבץ מ"ר פסוק א׳.

3 גלתה יהודה. וכי אומות העולם אינם גולים, אלא אוה"ע שאוכלים מפתם ושותין מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל שאין אוכלין מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות מ"ר.

4 גלתה יהודה. ולהלן הוא אומר ירמיהו נ״ב:כ״ז ויגל יהודה מעל אדמתו, אלא מכיון שגלו תשש כחן כנקבה שם.

5 מעני. על שאכלו חמץ בפסח ולא מצות לחם עוני, דבר אחר מעוני – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, דבר אחר מעוני – על שעשקו שכר שכיר, כמש"נ לא תעשוק שכיר עני, דבר אחר מעוני – על שגזלו מתנות עני, על שאכלו מעשר עני שם.

6 מעני. דבר אחר מעוני – על שעבדו עבודת כוכבים, כמש"נ קול ענות אנכי שומע, וא"ר אחא, מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים אנכי שומע שם.

7 ומרב עבדה. על שהיו משתעבדים בעבד עברי, כמש"נ ירמיהו ל״ד:י״ד מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו אשר ימכר לך וגו׳ שם.

8 לא מצאה מנוח. ר' שמעון בן לקיש אומר, הא אם מצאה מנוח לא היתה חוזרת שם.

9 בין המצרים. מהו בין המצרים – כההיא דתנן בסימניו ובמצריו, דבר אחר בין המצרים – ביומי דעקא, מי"ז בתמוז עד תשעה באב שבהם קטב מרירי מצוי, כמש"נ תהילים צ״א:ו׳ מקטב ישוד צהרים מ"ר.

1 דרכי ציון אבלות. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו׳, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד פתיחתא למ"ר.

2 דרכי ציון אבלות. א׳׳ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר דרכי ציון אבלות, וישעיהו אמר מ׳ קול קורא במדבר פנו דרך ה' מ"ר פסוק א'.

3 דרכי ציון אבלות. א"ר הונא, הכל מבקשין תפקידן ואפילו דרכים, דכתיב דרכי ציון אבלות מ"ר.

4 מבלי באי מועד. מבלי אנשים וחכמים לא נאמר אלא מבלי באי מועד – מבלי ישראל שאינם עולים לרגל שם.

5 שעריה שוממין וגו'. שעריה שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם, כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה שם.

6 בתולתיה נוגות. רבי יצחק ב"ר סימון אמר, אלו תלמידי חכמים שהם נאים כבתולות ונעשו כדונג, ורבי שמואל בשם רבי יצחק אמר, אלו אנשים מכובדים שהם נאים כבתולות ונעשו כדונג שם.

7 בתולתיה נוגות. דבר אחר בתולותיה נוגות – שהיה זה בא ובועל וזה בא ובועל עד שהגו את מכתה שם.

1 היו צריה לראש. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתנך ה׳ לראש ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים היו צריה לראש פתיחתא למ"ר.

2 היו צריה לראש. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר היו צריה לראש, וישעיהו אמר ס׳ והלכו אליך שחוח בני מעניך מ"ר פסוק א׳.

3 היו צריה לראש. א"ר הלל בן ברכיה, מלמד שכל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, וכן אתה מוצא שעד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה לכלום ומשחרבה נעשית קסרין מטרפולין מ"ר.

4 היו צריה לראש וגו׳. היו צריה לראש אויביה שלו, צריה לראש – זה נבוכדנצר ואספסינוס, אויביה שלו – זה נבוזראדן וטיטוס שם.

5 כי ה' הוגה וגו׳. כי ה׳ הוגה, יכול על חנם, ת׳׳ל על רוב פשעיה שם.

6 עולליה הלכו שבי. א"ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמש"נ עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד פ׳ ו׳ ויצא מן בת ציון כל הדרה, ואין הדרה אלא הקב"ה, שנאמר הוד והדר לבשת מ"ר.

1 ויצא וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב׳׳ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה והתהלכתי בתוככם, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ויצא מן בת ציון כל הדרה אין הדרה אלא הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת פתיחתא דמ"ר.

2 ויצא וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה, וישעיהו אמר נ"ט ובא לציון גואל מ׳׳ר פסוק א'.

3 מבת ציון. מן בת כתיב, א"ר אחא, יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שכתוב בו תהלים ט"ז ה' מנת חלקי מ"ר.

4 כל הדרה. מאי כל הדרה – כל חדרה, מלמד שהארון גלה לבבל יומא נ"ד א׳.

5 כל הדרה. זה הקב"ה, שנאמר תהלים ק"י הוד והדר לבשת, דבר אחר כל הדרה אלו סנהדרין דכתיב משלי ל׳׳א עוז והדר לבושה, דבר אחר כל הדרה אלו תלמידי חכמים דכתיב והדרת פני זקן, דבר אחר כל הדרה אלו המשוררים דכתיב ד"ה ב' כ׳ ומהללים להדרת קודש, דבר אחר כל הדרה אלו התנוקות מ"ר.

6 היו שריה כאילים. אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה שבת קי"ט ב׳.

7 היו שריה כאילים. א"ר יהודה, כשהן רכין משולין לכבשים, שנאמר ישעיהו ה׳:י״ז ורעו כבשים כדברם, וכשהם קשים משולים לאילים שנאמר היו שריה כאילים מ׳׳ר.

8 וילכו בלא כח וגו'. ר׳ לוי ב"ר טרפון אומר, כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כמש"נ ועתה יגדל נא כח ה׳, וכשאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכים גם הם בלא כח לפני רודף מ"ר.

9 וילכו בלא כח וגו׳. א"ר חנינא, כשהיה אדם אומר לחבירו בירושלים הקריני דף אחד, השניני פרק אחד, אמר ליה, אין בי כח, אמר הקב"ה, תבא שעה ואני עושה לכם כן, הדא הוא דכתיב וילכו בלא כח לפני רודף שם.

10 לפני רודף. א"ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא כך אין נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב ישעיהו נ״ט:כ׳ ובא לציון גואל, גואל מלא כתיב שם.

1 זכרה ירושלים. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם פ׳ בהעלותך, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים זכרה ירושלים ימי עניה ומרוריה פתיחתא למ"ר.

2 זכרה ירושלים. א׳׳ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וישעיהו אמר ס"ה כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב מ"ר פסוק א׳.

3 ימי עניה ומרוריה. בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקב"ה מ"ר.

4 כל מחמדיה. אלו דברי תורה, כמש"נ הנחמדים מזהב ומפז שם.

5 אשר היו מימי קדם. כהאי כלה כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה וכהבן הזה כשהולך יחף זוכר שלותי' בבית אביו מ"ר.

6 ואין עוזר לה. כמשל בני אדם – נפל תורא רבו טבחי, נפל תורא חדד סכינא שם.

7 שחקו על משבתיה. מהו על משבתיה – על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה, על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה שם.

1 חטא חטאה ירושלים. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים חטא חטאה ירושלים פתיחתא למ"ר.

2 חטא חטאה ירושלים. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר חטא חטאה ירושלים וישעיהו אמר מ"ד מחיתי כעב פשעיך מ"ר פסוק א׳.

3 חטא חטאה ירושלים. וכי אומות העולם אינם חוטאים, אלא אע"פ שחוטאין אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו מ"ר.

4 חטא חטאה ירושלים. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, דכתיב ישעיהו מ׳:ב׳ כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה שם פסוק כ"ב.

5 לנידה היתה. אמר רב יהודה אמר רב, לנדה היתה – לברכה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר תענית כ׳ א'.

6 לנידה היתה. מהו לנדה היתה – לטלטול היתה מ"ר.

7 כל מכבדיה הזילוה. אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק, ואמרו, ישראל שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה יומא נ"ד ב׳.

8 ותשב אחור. אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות מ"ר.

1 טמאתה בשוליה. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים טומאתה בשוליה פתיחתא למ"ר.

2 טמאתה בשוליה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר טומאתה בשוליה וישעיהו אמר ד אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון מ"ר פסוק א'.

3 טמאתה בשוליה. אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא, השתא ודאי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשוליה, אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו פ׳ אחרי אני ה׳ השוכן אתם בתוך טומאותם – אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם יומא נ"ז א'.

4 טמאתה בשוליה. מהו טומאתה בשוליה, א"ר אבא בר כהנא, כל אותם הכהנים ששמשו בימי צדקיהו ערלים היו, הדא הוא דכתיב יחזקאל מ״ד:ז׳ בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו בהקריבכם מ"ר.

5 טמאתה בשוליה. מהו בשוליה – בשפוליה, כמש"נ על שולי המעיל, דבר אחר טומאתה בשוליה כההיא דתנן מקום היה למטה מירושלים ותופת שמו, ולמה נקרא שמו תופת, רבי יהודה אומר, על שם תפתה דהוי ביה, ורבי יוסי אומר על שם גי בן הנם דהוי ביה מ"ר.

6 ראה ה' וגו'. רוח הקודש צווחת ואומרת, ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב שם.

1 ידו פרש צר. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ תשא ולא יחמוד איש את ארצך, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ידו פרש צר על כל מחמדיה פתיחתא למ"ר.

2 ידו פרש צר. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא׳׳ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ידו פרש צר וישעיהו אמר י"א יוסיף ה' שנית ידו מ"ר פסוק א׳.

3 ידו פרש צר וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה – זה עמון ומואב, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל כולם נפנו לכסף ולזהב והם נפנו על ס"ת, אמרו, זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ישרף יבמות ט"ז ב׳.

1 כל עמה נאנחים וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ואכלתם לחמכם לשובע, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים כל עמה נאנחים מבקשים לחם פתיחתא למ"ר.

2 כל עמה נאנחים וגו׳. א"ר נחמיה אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר כל עמה נאנחים מבקשים לחם, וישעיהו אמר מ"ט לא ירעבו ולא יצמאו מ"ר פסוק א'.

3 כל עמה נאנחים וגו׳. בחורבן ראשון כתיב ירמיהו נ״ב:ו׳ בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, לעם הארץ הוא דלא היה הא לבני יהודה היה, אבל בחרבן שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם מ"ר.

4 להשיב נפש. עד היכן שיעור להשיב נפש, רבי אומר ככותבת, ר׳ חנינא אומר כגרוגרת שם.

5 כי הייתי זוללה. מהו זוללה – מאוסה, כי הא דשתי נשים זונות היו מריבות זע"ז, פגעה אחת בחבירתה ואמרה לה מראה פניך כפני יהודיה, לימים נתרצו, אמרה לה זו שנתביישה, על הכל מחול לך חוץ ממה שאמרת שמראה פני כפני יהודיה, לכך נאמר ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה – מאוסה שם.

1 לוא אליכם וגו׳. אמר רבה אמר ר' יוחנן, מכאן לקובלנא מן התורה סנהדרין ק"ד ב׳.

2 לוא אליכם וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ דברים בכל הדרך אשר הלכתם עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים לא אליכם כל עוברי דרך פתיחתא למ"ר.

3 לוא אליכם וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר לא אליכם כל עוברי דרך וישעיהו אמר נ"ז מרום וקדוש אשכון וגו' מ"ר פסוק א'.

4 לוא אליכם וגו׳. אומרת כנסת ישראל לאוה"ע, לא ייתי עליכון מה דאתא עלי ולא ימטי עליכון מה דמטא עלי מ"ר.

5 כל עברי דרך. עשאוני כעוברי על דת, שכן בסדום כתיב וה' המטיר על סדום וגו' נפדית וגו', ובירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה סנהדרין ק"ד ב׳.

6 כל עברי דרך. מהו כל עוברי דרך – כל עוברי דרכה של תורה מ"ר.

7 הביטו וראו. עיין לקמן פרשה ה' פסוק א' בדרשה הביטה וראה.

8 אם יש מכאוב וגו'. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו ביש – דכתיב פ׳ בשלח היש ה' בקרבנו, ולקו ביש, דכתיב אם יש מכאוב כמכאובי שם פסוק כ"ב.

9 אשר עולל לי. מהו אשר עולל לי – שדקדק עמי וקטף עוללתי, כמש"נ כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך מ"ר.

10 ביום חרון אפו. א"ר אחא, יום אחר היה חרון אפו של הקב"ה, אלו עשו ישראל תשובה פשרו שם.

1 ממרום שלח אש. ובסדום כתיב וה' המטיר על סדום, וכתיב ד׳ ו׳ ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משא פנים יש בדבר, אמר רבא א"ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב יחזקאל ט״ז:מ״ט הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב ד' ו' ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן סנהדרין ק"ד ב'.

2 ממרום שלח אש. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי פתיחתא למ"ר.

3 ממרום שלח אש. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי וישעיהו אמר ל"ב עד יערה עלינו רוח ממרום מ"ר פסוק א׳.

4 ממרום שלח אש. בשעה שנכנסו שונאים לביהמ"ק קפצה קטגוריא לפני הקב"ה ואמרה לפניו, רבש"ע, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני החרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו, אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרף, מיד – ממרום שלח אש מ"ר.

5 ממרום שלח אש. א"ר יהושע, הוא שהנביא מקנתרה לבבל ישעיהו מ״ז:ב׳ קחי רחיים וטחני קמח, כל העולם טוחנין חטין וכאן הוא אומר וטחני קמח, אלא אמרה ירושלים לבת בבל, אלו ממרום לא עשו בי מלחמה לא היית את יכולה להלחם בי, אלא מכיון שממרום שלח אש את אריא קטילא קטלת, קריה שרופה שרפת, קמחא טחינא טחנת שם.

6 ממרום שלח אש. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו באש דכתיב ירמיהו ז׳:י״ח הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש ולקו באש דכתיב ממרום שלח אש שם פסוק כ"ב.

7 וירדנה. מהו וירדנה – נסחה, כמש"נ שופטים י"ד וירדהו אל כפיו, דבר אחר רדתה – נצחה, כמש"נ תהלים ל"ב וירד מים עד ים, דבר אחר וירדנה – שלטה, כמש"נ מ"א ד' כי הוא רודה בכל עבר הנהר, דבר אחר וירדנה – חרשה, רב ביבא אמר, וירדנה – ראה שמדת הדין פוגעת בה מ"ר.

8 פרש רשת לרגלי. א"ר אבא בר כהנא, אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בא"י צפה לרגליו של משיח, מאי טעמא, דכתיב פרש רשת לרגלי שם.

9 השיבני אחור. אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות שם.

10 נתנני שממה וגו'. נתנני שוממה – לתהו ובהו, בל היום דוה – כעולה לגרדום שם.

1 נשקד על פשעי. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ בחקתי ואשבור מוטות עולכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים נשקד עול פשעי בידו פתיחתא למ"ר.

2 נשקד על פשעי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר נשקד עול פשעי בידו וישעיהו אמר נ"ב התפתחי מוסרי צוארך מ"ר פסוק כ"ב.

3 נשקד על פשעי. מהו נשקד – שקד הקב"ה איך להביא עלי את הרעה, אמר, אם אני מגלה אותן בתקופת טבת ובדרך המדבר הרי הם מתים בצנה וברעב, אלא אני מגלה אותן בתקופת תמוז, שאפילו הן ישנים בדרכים וברחובות אין אחד מהן נזוק, ודרך כרכים ומחוזות שמאכל ומשתה מצוי להם מ"ר.

4 נשקד על פשעי וגו'. מהו נשקד וגו', אמרה כנסת ישראל, שקודה הייתי מעונותי בשעה ששמעתי ששטר חוב שלי נקרע, אבל לא כן הוא, אלא ישתרגו עלו על צוארי, עשאן עלי כדעות סריגות, הביא אותן עלי מכופלות, בבל וכשדים, מדי ופרס, יון ומוקדון, אדום וישמעאל, זו קשה וזו מתונה, ובכל זאת לא כפרית באלהי אלא עולו על צוארי ומיחדת שמו פעמים בכל יום ואומרת שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שם.

5 הכשיל כחי. מלמד שהעון מתיש כחו של אדם, וכן הוא אומר תהילים ל״א:י״א כשל בעוני כחי שם.

6 בידי לא אוכל קום. מר עוקבא בר חייא אמר, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ובמערבא אמרי, זה הוא שמזונותיו תלויין בכספו יבמות ס"ג ב'.

7 בידי לא אוכל קום. ר׳ חנינא אומר, בידי לא אוכל קום קרי ביה ביָדי, דאי לא עבדי בידי ביממא, בלילה לא אוכל קום מ"ר.

1 סלה כל אבירי. א׳׳ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ' חקת במסלה נעלה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים סלה כל אבירי פתיחתא למ"ר.

2 סלה כל אבירי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר סלה כל אבירי, וישעיהו אמר ס"ב סלו סלו המסלה סקלו מאבן מ"ר פסוק א׳.

3 סלה כל אבירי. מהו סלה כל אבירי, כאדם שאומר לחבירו נפסלה מטבע זו סנהדרין ק"ד ב'.

4 סלה כל אבירי. מהו סלה כל אבירי – סרק אברי, שכן בערבי קורין למסרקה סלסלה מ"ר.

5 קרא עלי מועד. אמר אביי, תמוז דההיא שתא משילוח מרגלים מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, וכתיב פ׳ שלח ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה ואמר הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בו בכיה לדורות ׳ ומכאן דראש חודש איקרי מועד פסחים ע"ז א׳, תענית כ"ט א׳.

6 לשבר בחורי. מצינו שסילוק של בחורים קשה כחורבן בית המקדש, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי מ"ר.

7 גת דרך ה׳ וגו׳. בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים הגביה ההיכל וביקש לעלות לרקיע, השפילוהו להיכל מן השמים, שנאמר גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה סנהדרין צ"ו ב'.

1 על אלה וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אלה מועדי ה׳, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים על אלה אני בוכיה פתיחתא למ"ר.

2 על אלה וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים וישעיהו אמר נ"ב כי עין בעין יראו בשוב ה׳ וגו מ"ר פסוק א׳.

3 על אלה וגו'. מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע שהיו נאים ביותר שנשבו לשני אדונים, אמרו, נשיאם זל"ז ונחלק בולדות, הכניסום לחדר והיה זה יושב בזוית זו ובוכה וזו בזוית זו ובוכה, והיו בוכים כל הלילה וכיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצתה נשמתן, ועליהם קונן ירמיהו על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים גיטין נ"ח א׳.

4 על אלה וגו'. אספסינוס קיסר מלא ג׳ ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי, עמדו והשליכו עצמן לים, יצתה בת קול וצווחה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים מ"ר.

5 עיני עיני וגו'. א"ר לוי, משל לרופא שחשש בעינו אחת, אמר, עיני תבכה על עיני, כך ישראל נקראו עינו של הקב"ה, שנאמר זכריה ט׳:א׳ כי לה' עין אדם וכל שבטי ישראל כביכול אמר הקב"ה עיני תבכה על עיני שם.

6 עיני עיני וגו׳. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בעין, דכתיב ישעיהו ג׳:ט״ז כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולקו בעין, דכתיב עיני עיני יורדה מים מ"ר פסוק כ"ב.

7 כי רחק ממני מנחם. מה שמו של משיח, יש אומרים מנחם שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי סנהדרין צ"ח ב'.

8 היו בני שוממים וגו׳. היו בני שוממים כי גבר אויב – כההיא קליפה של דלועין דכל כמה שהיא מתרבה – הדלועין מקטנת מ"ר.

1 פרשה ציון וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים פרשה ציון בידיה פתיחתא למ"ר.

2 פרשה ציון וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדימן ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, וישעיהו אמר נ"א אנכי אנכי הוא מנחמכם מ"ר פסוק א'.

3 פרשה ציון וגו'. א"ר לוי, משל למלך שהיה לו בן וחטא, והיה לוקה אותו עד שאמר חטאתי, והיה לוקה אותו עוד עד שאמר חטאתי והסכלתי, והיה לקה אותו עוד עד שפשט עשר אצבעותיו קמיה, כך הקב"ה היה מייסר לירושלים עד פרשה ציון בידיה מ"ר.

4 אין מנחם לה. עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.

5 סביביו צריו. כגון חלמיש לנוה, קסטרא לחיפה, סוסיתא לטבריה, יריחו לנועדן לוד לאונו שם.

6 לנדה ביניהם. עיין לעיל פסוק ח׳ בדרשות לנידה היתה וצרף לכאן.

1 צדיק הוא ה׳ וגו'. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ שופטים צדק צדק תרדוף ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי פתיחתא למ"ר.

2 צדיק הוא ה׳ וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וישעיהו אמר ס' ועמך כולם צדיקים מ"ר פסוק א'.

3 כי פיהו מריתי. פיו אין כתיב כאן אלא פיהו פיו ופי נביאו, ומי אמר כן, יאשיהו בשעה שהורה בו פרעה נכה שלש מאות חצים מ"ר.

1 קראתי למאהבי. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ אמור וקראתם בעצם היום הזה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים קראתי למאהבי המה רמוני פתיחתא למ"ר.

2 קראתי למאהבי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר קראתי למאהבי המה רמוני וישעיהו אמר ס' וקראת ישועה חומותיך מ"ר פסוק א'.

3 קראתי למאהבי וגו'. רבנן פתרי קרא בנביאי השקר, קראתי למאהבי – לנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם המה רמוני – לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שרגלו אותי ממקומי, שנאמר ב׳ י"ד ויחזו לך משאות שוא ומדוחים, מדחים כתיב מ"ר.

4 קראתי למאהבי וגו׳. רבי שמעון בן יוחאי פתר קרא בנביאי האמת, קראתי למאהבי – לנביאי האמת שהיו מאהבין אותי להקב"ה ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, המה רמוני – וכי יש תרומות ומעשרות בבבל שם.

1 ראה ה׳ וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פ׳ שמות ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וארד להצילם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו פתיחתא למ"ר.

2 ראה ה׳ וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ראה ה׳ כי צר לי, וישעיהו אמר ס"ו וראיתם ושש לבכם מ"ר פסוק א׳. מעי חמרמרו. מהו חמרמרו – רבי חייא ב"ר חנינא אמר, נעשו חמורות חמורות, ורבי שמואל בר נחמני אמר – נעשו גושין גושין מ"ר.

3 נהפך לבי וגו׳. נהפך לבי בקרבי, למה – כי מרו מריתי שם.

4 מחוץ שכלה וגו'. מחוץ שכלה חרב בבית כמות, זה הוא שאמר משה פ' האזינו מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה שם.

1 שמעו וגו'. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שמעו עמים ירגזון, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני פתיחתא למ׳׳ר.

2 שמעו וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי וישעיהו אמר מ׳ נחמו נחמו עמי מ"ר פסוק א׳.

3 שמעו וגו'. רבי יהושע פתר קרא באהרן, בשעה שמת אהרן נתקבצו כל ישראל לספדו, מיד מה כתיב בתריה תמן פ׳ חקת וישמע הכנעני מלך ערד וילחם בישראל וישב ממנו שבי, והיינו דכתיב שמעו כי נאנחה אני שמעו רעתי ששו מ"ר.

4 שמעו וגו'. רבנן פתרי קרא בחורבן ביהמ"ק, אתה מוצא שכל מקום שבקשו ישראל לברוח היו האומות מסגירין אותם לאדום, בקשו לברוח כלפי מזרח ולא הניחום, כלפי מערב, כלפי דרום כלפי צפון ולא הניחום, הדא הוא דכתיב עמוס א׳:ט׳ על שלשה פשעי דמשק על שלשה פשעי עזה על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים, וכתיב ישעיהו כ״א:י״ג משא בערב ביער בערב תלינו, הדא הוא דכתיב שמעו כי נאנחה אני כל אויבי שמעו רעתי ששו שם.

5 אין מנחם לי. עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.

6 כי אתה עשית. מהו כי אתה עשית, אמרו ישראל לפני הקב"ה, וכי לא כתבת בתורתך ולא תתחתן בם, אלמלא הוינן מתחתנין בהון וכי לא הוו מקבלים לי, אבל עכשיו כל אויבי שמעו רעתי ששו, למה – לפי שאתה עשית מ"ר.

7 ויהיו כמני. ויהיו כמוני – בצרה ולא כמוני ברוחה שם.

1 תבא כל רעתם. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבא כל רעתם לפניך פתיחתא למ"ר.

2 תבא כל רעתם. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר תבא כל רעתם לפניך וישעיהו אמר נ"ו והביאותים אל הר קדש מ"ר פסוק א'.

3 תבא כל רעתם וגו'. הבא עליהם כמו שהבאת עלי, דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, ועולל למו – קטוף עולליהון כמו דקטפת עוללי מ"ר.

1 מנחות פתח ↗

רַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם אוֹמֵר: מָצִינוּ יָמִין שֶׁנִּקְרָא יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ״. וְאִידַּךְ – ״יַד יְמִינוֹ״ אִיקְּרִי, ״יָד״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וּקְשַׁרְתָּם״ ״וּכְתַבְתָּם״ – מָה כְּתִיבָה בְּיָמִין, אַף קְשִׁירָה בְּיָמִין, וְכֵיוָן דִּקְשִׁירָה בְּיָמִין – הַנָּחָה בִּשְׂמֹאל הִיא. וְרַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרָם, הַנָּחָה דְּבִשְׂמֹאל מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לְרַבִּי נָתָן. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִ״יָּדְכָה״ כְּתִיב, בְּהֵ״י כֵּהָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: וְאֵימָא ״יָדְךָ״ שֶׁבְּכֹחַ? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב בְּחֵי״ת? כְּתַנָּאֵי: ״יָדְכָה״ בְּהֵ״י – זוֹ שְׂמֹאל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְךָ״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין לוֹ זְרוֹעַ – פָּטוּר מִן הַתְּפִילִּין, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״יָדְכָה״ לְרַבּוֹת אֶת הַגִּידֵּם. תָּנוּ רַבָּנַן: אִטֵּר מַנִּיחַ תְּפִילִּין בִּימִינוֹ, שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ. וְהָתַנְיָא: מַנִּיחַ בִּשְׂמֹאלוֹ שֶׁהוּא שְׂמֹאלוֹ שֶׁל כׇּל אָדָם! אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּשׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו. תָּנָא דְּבֵי מְנַשֶּׁה: ״עַל יָדְךָ״ – זוֹ קִיבּוֹרֶת, ״בֵּין עֵינֶיךָ״ – זוֹ קׇדְקֹד. הֵיכָא? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: מְקוֹם שֶׁמּוֹחוֹ שֶׁל תִּינוֹק רוֹפֵס. בְּעָא מִינֵּיהּ פְּלֵימוֹ מֵרַבִּי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזֶה מֵהֶן מַנִּיחַ תְּפִילִּין? אֲמַר לֵיהּ: אוֹ קוּם גְּלִי, אוֹ קַבֵּל עֲלָךְ שַׁמְתָּא. אַדְּהָכִי אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ: אִיתְיְלִיד לִי יָנוֹקָא דְּאִית לֵיהּ תְּרֵי רֵישֵׁי, כַּמָּה בָּעֵינָא לְמִיתַּב לְכֹהֵן? אֲתָא הָהוּא סָבָא תְּנָא לֵיהּ: חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה סְלָעִים. אִינִי? וְהָתָנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ נִטְרַף בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר

1 בבא בתרא פתח ↗

אֲתוֹ הָנְהוּ פַּלְגָא קַמֵּי דְּרַבִּי, אֲמַרוּ לֵיהּ: ״לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן״. אֲמַר לְהוּ: ״לָא״. ״עָרְוקִינַן״. ״עֲרוּקוּ״. עֲרַקוּ כּוּלְּהוּ, פָּשׁ הַהוּא כּוֹבֵס. שַׁדְיוּהּ אַכּוֹבֵס. עֲרַק כּוֹבֵס, פְּקַע כְּלִילָא. אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ.

2 סנהדרין פתח ↗

מֵעַמּוֹן וּמוֹאָב. וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים – מִיִּתְרוֹ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר ״קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם״, זָכוּ בְּנֵי בָנָיו וְיָשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם״. וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים – מִמִּיכָה. וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל – מֵחֲבֵירוֹ שֶׁל עִדּוֹ הַנָּבִיא, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה׳ אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ״. וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵי הִלְוָוהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם, לֹא נֶהֶרְגָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. וּמִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת אָחָז? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי שֶׁמּוּטָל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין יוֹתָם לְחִזְקִיָּהוּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ בּשֶׁת פָּנִים מִישַׁעְיָהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס״. מַאי ״כּוֹבֵס״? אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּכַבְשִׁינְהוּ לְאַפֵּיהּ וַחֲלַף, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אוּכְלָא דְּקַצָּרֵי סְחַף אַרֵישֵׁיהּ וַחֲלַף. מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשֶּׁה נָמֵי לָא נִמְנֵי מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ? בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא. דִּכְתִיב: ״וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל״. אֵין אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל, אֵין יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אָחָז נָמֵי לָא אִימְּנִי מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. וּמִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת יְהוֹיָקִים? מִשּׁוּם דְּרַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אֲבוּיָה, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אֲבוּיָה: כְּתִיב עַל גּוּלְגׇּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״. זְקֵינוֹ דְּרַבִּי פְּרִידָא אַשְׁכַּח גּוּלְגֻּלְתָּא דַּהֲוָה קָא שַׁדְיָא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וּכְתִיב בָּהּ ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״. קַבְרַהּ וְלָא אִיקְּבַרָא, קַבְרַהּ וְלָא אִיקְּבַרָא. אָמַר: גּוּלְגׇּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים הִיא, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ וְגוֹ׳״. אֲמַר: מַלְכָּא הוּא, וְלָא אִיפְשָׁר לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ. כַּרְכַהּ בְּשִׁירָאֵי וְאוֹתְבַהּ בְּסִיפְתָּא. חֲזֵיתַהּ דְּבֵיתְהוּ, סְבַרָא: הָא דְּאִיתְּתָא קַמַּיְיתָא הֲוָה, דְּהָא לָא קָא מִנְּשֵׁי לַהּ. שְׁגַרָא תַּנּוּרָא וְקַלְתַּהּ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: בִּשְׁבִיל ״וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי״ – ״מָה אוֹת״. בִּשְׁבִיל ״מָה אוֹת״ – גּוֹיִם אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ. בִּשְׁבִיל שֶׁגּוֹיִם אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ – גָּרַם גָּלוּת לְבָנָיו. מְסַיַּיע לֵיהּ לְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: כָּל הַמְזַמֵּן גּוֹי לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְשַׁמֵּשׁ עָלָיו גּוֹרֵם גָּלוּת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל״. ״וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: מַאי ״בֵּית נְכֹתֹה״? אִשְׁתּוֹ הִשְׁקְתָה עֲלֵיהֶם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּית גְּנָזָיו הֶרְאָה לָהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: זַיִן אוֹכֵל זַיִן הֶרְאָה לָהֶן. ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד״. אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לָקוּ יִשְׂרָאֵל בְּאֵיכָה? מִפְּנֵי שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה לָקוּ בְּאָלֶף בֵּית? מִפְּנֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה שֶׁנִּיתְּנָה בְּאָלֶף בֵּית. ״יָשְׁבָה בָּדָד״. אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי אָמַרְתִּי ״וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל״, עַכְשָׁיו יִהְיֶה בָּדָד מוֹשָׁבָם. ״הָעִיר רַבָּתִי עָם״, אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין קְטַנָּה לְגָדוֹל וּגְדוֹלָה לְקָטָן, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ לָהֶם בָּנִים הַרְבֵּה. ״הָיְתָה כְּאַלְמָנָה״ – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּאַלְמָנָה, וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ, אֶלָּא כְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר אֵלֶיהָ. ״רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת״ – אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֵן הוֹלְכִין, נַעֲשִׂין שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּשְׁבּוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, וְהָיָה שַׁבַּאי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם.

2 מועד קטן פתח ↗

וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״. צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לְרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁין עָלָיו רַחֲמִים!

3 סנהדרין פתח ↗

4 כתובות פתח ↗

מֵתִיב רַב חִסְדָּא: תִּינוֹקֶת שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִרְאוֹת וְנִשֵּׂאת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹתְנִין לָהּ אַרְבָּעָה לֵילוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּחְיֶה הַמַּכָּה.

4 סוטה פתח ↗

הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לִמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת. ״לְדָוִד מִכְתָּם״: שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד, שֶׁהָיָה מָךְ וְתָם לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה, שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ — כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ לִלְמוֹד תּוֹרָה, כָּךְ בִּגְדוּלָּתוֹ.

5 חגיגה פתח ↗

״וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנוֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. לְהֵיכָן אֲזַל? אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁהָלַךְ לִכְבּוֹשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ תַּחַת נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם: בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בָּנָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לִי שֶׁאֶהְיֶה שַׁמָּשׁ לְעוֹבְדֵי פְסִילִים — עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵן גָּרְמוּ לִי.

5 גיטין פתח ↗

אוּנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוּס בַּר אֲחָתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה. בָּעֵי לְאִיגַּיּוֹרֵי, אֲזַל אַסְּקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאן חֲשִׁיב בְּהָהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל. מַהוּ לְאִידַּבּוֹקֵי בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִילַּיְיהוּ נְפִישִׁין, וְלָא מָצֵית לְקַיּוֹמִינְהוּ. זִיל אִיגָּרִי בְּהוּ בְּהָהוּא עָלְמָא וְהָוֵית רֵישָׁא, דִּכְתִיב: ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ וְגוֹ׳״ – כׇּל הַמֵּיצַר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינֵיהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא בְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ:

6 זבחים פתח ↗

וּמֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה שֶׁשָּׁמַעְנוּ? אָמַר לָהֶם: חֶמְדָּה טוֹבָה יֵשׁ לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁהָיְתָה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם; וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. מִיָּד פָּתְחוּ כּוּלָּם וְאָמְרוּ: ״ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם״.

6 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא. זֶה הַדָּבָר אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא אֵלֶּה הַדְּבָרִים. דָּבָר דִּבְרֵי דְּבָרִים. מִיכָּן לָאָבוֹת וּלְתוֹלְדוֹת. רִבִּי חֲנִינָא דְצִיפּוֹרִין בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. אל״ף חַד. למ״ד תַּלְתִּין. הֵ״א חֲמִשָּׁה. דָּבָר חַד. וְדְּבָרִים תְּרֵיי. מִיכָּן לְאַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת מְלָאכוֹת שֶׁכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּנִן דְּקַיסָרִין אָמְרִין. מִן אַתְרָהּ לָא חָסְרָה כְלוּם. א׳ חַד. ל׳ תַּלְתִּין. ח׳ תְּמַנְיָא. לֹא מִתְמַנְעִין רַבָּנִן דָּרְשִׁין בֵּין ה״א לְחי״ת.

6 כתובות פתח ↗

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ״ — לְפוּם שְׁאֵרָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ, שֶׁלֹּא יִתֵּן לָהּ לֹא שֶׁל יַלְדָּה לִזְקֵינָהּ, וְלֹא שֶׁל זְקֵינָה לְיַלְדָּה. ״כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ״ — לְפוּם עוֹנָתָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ, שֶׁלֹּא יִתֵּן חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״שְׁאֵרָהּ״ — זוֹ קֵרוּב בָּשָׂר, שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהּ מִנְהַג פָּרְסִיִּים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּלְבוּשֵׁיהֶן. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: הָאוֹמֵר ״אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִּי וְהִיא בְּבִגְדָּהּ״ — יוֹצִיא וְנוֹתֵן כְּתוּבָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאוֹרְחַהּ — מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר לָא? וְאִי דְּלָאו אוֹרְחַהּ — מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? לָא צְרִיכָא: כְּגוֹן דְּאוֹרְחֵיהּ דִּידֵיהּ וְלָאו אוֹרְחַהּ דִּידַהּ, תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כִּי אָמְרִינַן עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ — הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה — לֹא. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: אֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו, וְדָבָר אַחֵר. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו, וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לֹא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, וְלֹא דָּבָר אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא שָׁאנֵי לָךְ בֵּין יוֹצֵא לְדַעַת לַיּוֹצֵא שֶׁלֹּא לְדַעַת? מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? רַב חִסְדָּא אָמַר: זֶה תַּכְשִׁיט. רַב יוֹסֵף אָמַר: צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר תַּכְשִׁיט, כׇּל שֶׁכֵּן צְדָקָה. מַאן דְּאָמַר צְדָקָה, אֲבָל תַּכְשִׁיט יָהֲבִינַן לַהּ, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוַּול. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ — בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו, וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ. לְפִי כְבוֹדוֹ וְלֹא לְפִי כְבוֹדָהּ? אֵימָא: אַף לְפִי כְבוֹדוֹ. הָא קָא מַשְׁמַע לַן: עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַב מַתְנָה, הָאוֹמֵר: ״אִם מֵתָה, לֹא תִּקְבְּרוּהָ מִנְּכָסָיו״ — שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי שְׁנָא כִּי אָמַר — דְּנָפְלִי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי. כִּי לָא אָמַר נָמֵי, נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי רְמוּ? אֶלָּא: הָאוֹמֵר: ״אִם מֵת הוּא, לֹא תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לָאו כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעֲשִׁיר אֶת בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּיבּוּר. מַתְנִי׳ לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב עַד שֶׁתִּכָּנֵס

8 זבחים פתח ↗

אָמַר עוּלָּא: בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ; דִּכְתִיב: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״, וְאֵין ״הֲלוֹם״ אֶלָּא מַלְכוּת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהִים וְגוֹ׳ כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם״.

9 יבמות פתח ↗

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּלָא נְשִׁיב לְהוּ רוּחַ צְפוֹנִית. דְּתַנְיָא: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא נָשְׁבָה לָהֶם רוּחַ צְפוֹנִית. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דִּנְזוּפִים הָווּ, וְאִי בָּעֵית אֵימָא דְּלָא נִבַּדּוּר עַנְנֵי כָבוֹד. אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכָּךְ יוֹמָא דְעֵיבָא וְיוֹמָא דְשׁוּתָא — לָא מָהֲלִינַן בֵּיהּ, וְלָא מְסוֹכְרִינַן בֵּיהּ. וְהָאִידָּנָא דְּדָשׁוּ בַּהּ רַבִּים, ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא הָיָה יוֹם שֶׁלֹּא נָשְׁבָה בּוֹ רוּחַ צְפוֹנִית בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כׇל בְּכוֹר וְגוֹ׳״ מַאי תַּלְמוּדָא? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּעֵת רְצוֹן מִילְּתָא הִיא. אָמַר רַב הוּנָא: דְּבַר תּוֹרָה, מָשׁוּךְ — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וּמִדִּבְרֵיהֶם גָּזְרוּ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעָרֵל. מֵיתִיבִי: מָשׁוּךְ צָרִיךְ שֶׁיָּמוּל! מִדְּרַבָּנַן. וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ? הָא ״צָרִיךְ״ קָתָנֵי! קָטָעֵי בְּסֵיפָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִמּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַרְבֵּה מָלוּ בִּימֵי בֶּן כּוֹזֵיבָא וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִמּוֹל יִמּוֹל״, אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, וְאוֹמֵר: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״ — לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הַאי ״הִמּוֹל יִמּוֹל״ לְרַבּוֹת צִיצִין הַמְעַכְּבִים אֶת הַמִּילָה — ״תָּא שְׁמַע: ״אֶת בְּרִיתִי הֵפַר״, לְרַבּוֹת אֶת הַמָּשׁוּךְ. הוּא סָבַר: מִדְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא קְרָא — דְּאוֹרָיְיתָא הִיא. וְלָא הִיא: מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. מֵיתִיבִי: טוּמְטוּם — אֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִין. מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים. אַנְדְּרוֹגִינוֹס — אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, וְאֵין אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים. טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. קָתָנֵי מִיהַת: מָשׁוּךְ, וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל — הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תְּיוּבְתָּא. אָמַר מָר: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה, נָשָׁיו וַעֲבָדָיו — אוֹכְלִים. נָשָׁיו לְטוּמְטוּם מְנָא לֵיהּ? אִילֵּימָא דְּקַדֵּישׁ, דְּתַנְיָא: טוּמְטוּם שֶׁקִּידֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, נִתְקַדֵּשׁ — קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, אֵימַר דְּאָמַר לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן? סְפֵק אִשָּׁה הוּא, וְאֵין אִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אִשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כְּשֶׁבֵּיצָיו נִיכָּרוֹת מִבַּחוּץ. רָבָא אָמַר: מַאי ״נָשָׁיו״ — אִמּוֹ. אִמּוֹ, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מוֹלִיד — מַאֲכִיל, שֶׁאֵין מוֹלִיד — אֵינוֹ מַאֲכִיל, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: טוּמְטוּם — אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, תְּנָא רֵישָׁא עָרֵל וַדַּאי, וְקָתָנֵי סֵיפָא סְפֵק עָרֵל. אֶלָּא לְרָבָא, טוּמְטוּם דְּסֵיפָא לְמָה לִי? מַאי טוּמְטוּם — עָרֵל. הַשְׁתָּא סְפֵק עָרֵל לָא אָכֵיל — וַדַּאי עָרֵל אָכֵיל?! מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם טוּמְטוּם אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה? מִפְּנֵי שֶׁסְּפֵק עָרֵל הוּא, וְעָרֵל אֵינוֹ אוֹכֵל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּקָדָשִׁים. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: מָשׁוּךְ וְנוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר כְּשֶׁהוּא מָהוּל, וְקָטָן שֶׁעָבַר זְמַנּוֹ, וּשְׁאָר כׇּל הַנִּימּוֹלִים, לְאֵיתוֹיֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי עֲרָלוֹת — אֵינָן נִימּוֹלִין אֶלָּא בַּיּוֹם. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ —

10 יבמות פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כׇּל מַחֲמַדֶּיהָ״ — זֶה עַמּוֹן וּמוֹאָב. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל, הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל סִפְרֵי תוֹרָה, אָמְרוּ: זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״ — יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ!

10 שבת פתח ↗

11 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב חָנָן בַּר מוֹלָדָה אָמַר רַב הוּנָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּקַּח בָּשָׂר בְּזוֹל וְיֹאכַל, יַיִן בְּזוֹל וְיִשְׁתֶּה, דִּכְתִיב: ״זוֹלֵל וְסֹבֵא״.

14 כתובות פתח ↗

וְאִי נָמֵי: מִשּׁוּם שָׁקְדוּ. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי? שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי, לְמָחָר מַשְׁכִּים לְאוּמָּנֻתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים: חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְעֶרֶב שַׁבָּת, וְשַׁבָּת.

15 פסחים פתח ↗

כִּדְאַבָּיֵי, דְּאָמַר אַבָּיֵי: תַּמּוּז דְּהַאי שַׁתָּא מַלּוֹיֵי מַלְּיוּהּ, דִּכְתִיב: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״.

15 עירובין פתח ↗

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ״ — אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא.

17 קידושין פתח ↗

״צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו״. רַב יְהוּדָה אָמַר: כְּגוֹן הוּמַנְיָא לְפוּם נַהֲרָא.

18 תענית פתח ↗

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ יֹאשִׁיָּהוּ — מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִימָּלֵךְ בְּיִרְמְיָהוּ וְלֹא נִמְלַךְ. מַאי דְּרַשׁ: ״וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם״,

תורה תמימה על איכה ב׳:א׳ »